נותר

נותר הוא קרבן שלא נאכל בזמן שקבעה התורה, או שלא הוקרב על המזבח בזמן הנדרש. ההלכה דורשת להקריב ולאכול את הקרבן במועד, כדי שלא יישאר ממנו לאחר התקופה המוגדרת.

אם עבר הזמן וטרם נעשתה המצווה שנועדה לקרבן, אסור לאכול ממנו או להקריב ממנו. יש מצוה לשרוף את השאריות באש. מי שאכל את הנותר במזיד, כלומר בכוונה, נענש בכרת, עונש דתי חמור. אם אכל מול עדים אחרי שהתריעו בפניו, בית הדין יכול להטיל עליו מלקות. אם האכילה הייתה בשוגג, כלומר בטעות, ללא כוונה, החייב להביא חטאת, קרבן לכפרת הטעות.


בתורה מופיע מספר פעמים איסור להשאיר בשר הקרבן מעבר לזמנו. הפסוקים מדברים בעיקר על החלקים האכילים של הקרבן. מאותו מקום לומדים גם שאיסור דומה חל על קרבנות אחרים, אפילו אם הפסוק לא הזכיר זאת במפורש.

בנוגע לעונשות על השארת הקרבן: לא ניתנות מלקות על עצם ההשארה, כי זו אקציה של אי-עשייה ולא מעשה פעיל. בנוסף, התורה מטילה מצות שריפת השאריות כדי לתקן את התקלה, ולכן ההשארה נקשרת למצווה עשה שנועדה לתקן אותה.


זמן ההקרבה והאכילה שונה בין סוגי הקרבנות. לדוגמה, קרבן שלמים נאכל ביום ההקרבה, בלילה שאחריו וביום נוסף (כלומר לשני ימים ולילה אחד). אחרי תום הזמן הזה, הבשר נחשב ל"נותר" ואיסור חל עליו.


האיסור לאכול את הנותר נלמד מהפסוק "לא יאכל כי קדש הוא". מי שחילל את הקדש באכילתו נשא בחטאו ונקבע נגדו עונש כרת, כפי שנאמר בכתובים.


לקיום ההלכה יש מצוות עשה לשרוף את הנותר באש, כדי למנוע המשך חילול הקדש ולתקן את ההשארה.

נותר זה קרבן שלא נאכל בזמן שקבעו. קרבן הוא חיה או דבר שנקרב בבית המקדש.

המטרה היא להקריב ולאכול את כל הקרבן בזמן. אם הזמן עבר, אסור לאכול את מה שנשאר. אז צריך לשרוף את השאריות באש.

מי שאכל בכוונה נקרא מזיד. מזיד מקבל עונש קשה שנקרא כרת. מי שאכל בלי כוונה נקרא שוגג. שוגג צריך להביא קרבן חטאת כדי לכפר על הטעות.


הזמן שונה לפי סוג הקרבן. למשל קרבן שלמים נאכל ביום ההקרבה, בלילה שאחריו וביום הבא. אחרי זה הוא נחשב ל"נותר".


התורה אומרת שיש לשרוף את הנותר. כך שומרים על קדושת הקרבן ומתקנים את הטעות.