ניקוד עברית ישראלית הוא מערכת סימני תנועות ושאר סימנים שמנוקדים על גבי אותיות בעברית בת ימינו.
המערכת מבוססת על הניקוד הטברני, שנקבע בראשית ימי הביניים כדי לשמר את ההגייה המסורתית של התנ"ך. עם הזמן הוטמע הניקוד גם בטקסטים אחרים, ובסופו של דבר השיטה הטברנית דחקה שיטות אחרות.
הניקוד בשימוש היום פשוט ומאוחד יותר מהניקוד ההיסטורי. מטרותיו העיקריות הן: לעזור לילדים ולעולים חדשים לקרוא, ולמנוע חוסר-בהירות במילים שאותה כתיבה עלולה ליצור (הומוגרפיה). לכן הניקוד נפוץ בספרי ילדים, בעיתונים לעולים ובשירה.
הניקוד הומצא על-ידי לשונאים במאה החמישית עד העשירית לספירה, כדי לקבע את ההגייה. בעבר היו ארבע מערכות ניקוד שונות, ובראשן השיטה הטברנית. בתחיית העברית במאה ה־19 והשלהי־20 המשיכו להשתמש בסימנים הטברניים, למרות קריאות לפישוט.
יש סימנים לתנועות (כגון קמץ, פתח, חיריק, חולם ועוד) וסימנים נוספים כמו דגש ושווא. בזמן המצאתם סימנו אנשים את מה שהם שמעו: כל סימן שיקף הגייה מסוימת. כיום חלק מההגאים המודרניים אינם משתקפים באופן מושלם בסימנים.
במסורת מחלקים את סימני התנועה ל"תנועות גדולות" ול"תנועות קטנות". ההבחנה הזאת עוזרת בכללי ההברות, אבל היא תאורטית ולא תמיד תואמת בדיוק את ההגייה.
ישנה קבוצה של סימנים שמופיעים ליד אם־הקריאה (אות שמסמלת תנועה) ו־ו וכוללים צורות שמצביעות על הגייה שונה.
הדגש מציין הכפלת עיצור או הגייה מסוימת. בעבר היה לדגש משמעות הגייתית ברורה. כיום הדגש הקל משמש בעיקר לציון הגייה מסוימת במילים מסוימות.
קיים סימן שנקרא "מפיק" ויש לו שימושים ספציפיים בניקוד, בעיקר בציון הגייה ייחודית.
נקודה קטנה לעיתים מוצמדת לאות שי"ן כדי להבחין בינה לבין אות אחרת.
יש כמה סימנים שעשויים להופיע לעתים נדירות, והם משמשים בעותקים מיוחדים או במסורות מסוימות.
בסיס הניקוד כולל את חוק ניקוד ההברות, שמשתמש בבחינה האם הברה מוטעמת או לא, והאם היא פתוחה או סגורה. זכרון קצר של הכלל הוא סל"ק: סגורה לא-מוטעמת קטנה, ואילו הברות מוטעמות או פתוחות נוטות לתנועה גדולה.
חוק זה מבוסס על חלוקה תיאורטית בין תנועות גדולות וקטנות, וכן על סימן השווא (שווא נח, שווא נע ושווא מרחף). השווא הוא סימן שמסמן היעדר תנועה או תנועה קצרה, וההבחנות האלה משפיעות על הניקוד.
לקבלת ניקוד תקני יש לבדוק שני מאפיינים של ההברה: הטעמה ופתיחות. יש חריגים רבים, ולכן הניקוד אינו נטען לכלל אחיד תמיד.
הבעיות נובעות משינויים בהגייה לאורך הדורות, ממורכבות הנטייה של מילים ומהחריגים הרבה ברשימת המילים.
ככלל הנטייה כפופה לחוק ההברות, אך יש מילים שבהן מופיע דגש בנטייה ללא חוק אחיד. לכן יש ללמוד לעתים את צורת הניקוד של מילים באופן מילולי.
בעברית החדשה יש כללים מיוחדים לניקוד מילים לועזיות. האקדמיה ללשון קבעה כללים, וב־2007 אושרו כללים חדשים בעיקר לשמות מקומות ואישים.
אין שיטה אחידה לסימון ההטעמה בעברית החדשה. שיטה נפוצה היא סימון בעזרת "עולה" על האות המוטעמת.
בעוד הניקוד העכשווי נשען על סימנים טברניים, ההגייה המודרנית מבוססת על ההגייה הארצישראלית. לכן יש מקרים שבהם סימני הניקוד אינם משקפים בדיוק את ההגייה הנוכחית.
אפשר לנקד טקסטים במחשבים. מערכות הפעלה ותוכנות עיבוד תומכות בהקלדת ניקוד, ויש פריסות מקשים שונות. קיימות גם תוכנות לניקוד אוטומטי, אך אינן תמיד מדויקות בגלל מורכבות השפה. בשנת 2009 נעשה ניסיון לעדכן תקן מקשי כדי להקל על הקלדת הניקוד.
בתקנים מיסטיים כמו הזוהר מיוחסות לסימני הניקוד משמעות רוחנית. כל ניקוד מקושר שם לספירה רוחנית שונה, בהתאם למערכת הספירות הקבלית.
ניקוד עברית ישראלית הם נקודות וקווים שמוסיפים לאותיות כדי להראות איך לקרוא את המילים.
אנשים משתמשים בניקוד כדי לעזור לילדים ולעולים חדשים לקרוא נכון. גם שירה או מילים לא מוכרות נעזרות בניקוד.
הניקוד נוצר לפני מאות שנים כדי לשמר איך קראו את הטקסטים העתיקים. שיטה חשובה נקראת "הניקוד הטברני".
יש סימנים לתנועות כמו פתח וקמץ וחיריק. כל סימן אומר איזו תנועה לקרוא אחרי האות.
חלק מהסימנים נקראים "תנועות גדולות" וחלק "קטנות". זה עוזר להחליט איך לנקד הברה.
דגש (הכפלת עיצור) ו־שווא (סימן שמראה שאין תנועה) הם סימנים מיוחדים.
יש כללים לנקד מילים שבאו משפות אחרות. האקדמיה ללשון קבעה כללים כאלה. ב־2007 עודכנו כללים לשמות מקומות ואנשים.
אפשר להקליד ניקוד במחשב. יש פריסות מקשים ותוכנות שנוסות לנקד אוטומטית. התוכנות לא תמיד נכונות, כי עברית מורכבת.
במחשבות מיסטיות מקשרים כל ניקוד לתכונה רוחנית. זו דרך ישנה להבין את הסימנים בדרך רוחנית.
תגובות גולשים