נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין (כ"ט בחשוון ה'תקע"ז, 20.11.1816, כ"ח באב ה'תרנ"ג, 10.8.1893), היה ראש ישיבת וולוז'ין ואחד מגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה־19.
הנצי"ב היה הבן הבכור של יעקב ברלין ממיר. בצעירותו התקבל לישיבת וולוז'ין בגיל 11, ונישא לבתו של ר' יצחק מוולוז'ין כשבגיל 13 וחצי. בשנים הראשונות לנישואיו התמסר ללימוד עמוק בתורה, ובגיל צעיר החל להעביר שיעורים בישיבה.
לאחר פטירת חתנו ר' אליעזר יצחק, הוכתר הנצי"ב לראש הישיבה. ר' יוסף-דב בר סולובייצ'יק כיהן משנה לצידו, והיו חילוקי דעות ביניהם על שיטת הלימוד. מועצות רבנים פתרו חלק מהמחלוקות, והנצי"ב המשיך לנהל את הישיבה שנים רבות.
בתקופת הנהגתו גדל מספר התלמידים מ כ־100 ליותר מ־500. הנצי"ב חתם בסוף שמו בחרוז: "העמוס בעבודה". משנת ה'תרנ"א (1891) דרשו השלטונות הרוסים שעות רבות של לימודי חול (שפה ומקצועות כלליים). הנצי"ב סירב להיענות לדרישות קיצוניות אלה, והישיבה נסגרה בשבט ה'תרנ"ב (פברואר 1892). גורש אז מאזור הישיבה, מצבו הבריאותי הידרדר, ונפטר בוורשה ב־10.8.1893. נקבר בבית הקברות היהודי בוורשה.
הנצי"ב תמך בהתיישבות בארץ ישראל והיה פעיל בתנועת חובבי ציון. הוא ראה בעלייה גם סימן השגחה, אך דרש שההתיישבות תישמר על פי המצוות. הוא כיהן כגבאי־יועץ בוועידות התנועה, והביע התנגדות להשפעות חילוניות מסוימות ולמנהיגים שנראה לו ריחוקם מהדת.
הנצי"ב הדגיש את חשיבות האחדות בעם, והתנגד להקמת קהילות נפרדות של אורתודוקסים.
הנצי"ב שילב שתי דרכים בלימוד: הקבלה (המסורת) והפלפול (חישוב וויכוח תאורטי). אהב לעסוק במדרשים התנאיים ובספרות הגאונים. גם בעיסוקו בתורה ובמדרש היה דקדקן לשוני. לימד בכל שבוע את פרשת השבוע, ושיטותיו ניכרות בספריו.
פרסם את "העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי, את פירושו לתורה "העמק דבר", וכן "רנה של תורה" על שיר השירים. כתב שו"ת בשם "משיב דבר" וחידושים על הש"ס בשם "מרומי שדה", שהודפסו גם לאחר פטירתו.
מאשתו הראשונה, ריינה-בתיה, נולדו לו שלושה ילדים, ביניהם ר' חיים ברלין. לאחר פטירתה נשא את בתיה-מרים אפשטיין, ובה נולדו לו שני בנים: יעקב ומאיר (מאוחר יותר בר-אילן).
על שמו נקראו רחובות רבות בישראל. קיבוץ עין הנצי"ב בעמק בית שאן נקרא על שמו, ובאזור יש שלושה מעיינות על שמו: עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה.
נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב (נולד 20.11.1816, נפטר 10.8.1893), היה רב גדול וראש ישיבה. (רב = מורה וכהן דתי.)
הוא למד בישיבת וולוז'ין מגיל 11. בגיל צעיר נישא לבת ראש הישיבה. שנים רבות היה ראש ישיבה שם. (ישיבה = מקום שבו לומדים תורה.)
השלטונות הרוסים דרשו שלימוד יותר שעות של מקצועות כלליים. הנצי"ב לא הסכים, והישיבה נסגרה בפברואר 1892. בריאותו נחלשה, והוא מת בוורשה ב־1893. נקבר בבית הקברות היהודי בוורשה.
הנצי"ב אהב את ארץ ישראל. הוא היה חבר בתנועת חובבי ציון, שרקמו תוכניות לעלייה וליישוב. אבל הוא דרש שהמתיישבים ישמרו את המצוות.
כתב ספרים חשובים, למשל "העמק שאלה" ו"העמק דבר". היו לו חמישה ילדים. בנו מאיר ידוע בשם בר-אילן. יש קיבוץ שנקרא על שמו, עין הנצי"ב.
