סמכות עניינית

סמכות עניינית היא מיומנות השיפוט לקבוע איזה בית משפט רשאי לדון בתיק מסוים. זה שונה מ"סמכות מקומית" (בחירת מקום הדיון). הצדדים לא יכולים לשנות את סמכותו העניינית של בית המשפט.

מטרות הכללים שמחלקים תיקים בין בתי משפט הן: לתת לבית המשפט מומחיות בנושא, לחלק נכון את המשאבים, ולהגשים מטרות רחבות יותר כמו ייצוג קבוצות כוח בחברה. סוגי בתי המשפט הנפוצים בישראל הם: בית משפט השלום, בית משפט המחוזי, בית משפט לענייני משפחה ובית הדין לעבודה. גם בארה"ב הבחירה עשויה להיות בין בית משפט מדינתי לפדרלי.

ההכרעה איזה בית משפט יידון בתיק תלויה לרוב בסוג הסעד (הסעד = מה שהתובע מבקש מהשופט). לדוגמה: לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעות כספיות עד 2,500,000 ש"ח. תביעות במקרקעין שעניינן החזקה, שימוש, חלוקת שימוש ופירוק שיתוף נידונות גם כן בבית משפט השלום. בתחום הפלילי, בית משפט השלום דן בעבירות שהעונש המקסימלי עליהן הוא עד שבע שנות מאסר.

המושג "תביעות כספיות" כולל גם תביעות שהסעד בהן ניתן להערכה כספית. למשל: אם יש צו מניעה שערכו מוערך ב‑2,000,000 ש"ח ותביעה כספית של מיליון ש"ח, אז בסך הכול התביעה בשווי 3,000,000 תידון במחוזי. הערכת שווי נערכת לפי יום הגשת התביעה; הוצאות, ריבית והצמדה שנצברים לאחר מכן בדרך כלל אינם משנים את סמכות בית המשפט.

עניינים שאינם בסמכותו של בית משפט אחר, וכן ערעורים על החלטות בית משפט השלום, הם בסמכות בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון משמש לערעורים נגד פסקי הדין של המחוזי.

בישראל נקבעת הסמכות העניינית בעיקר לפי מבחן הסעד, כלומר לפי סוגי הסעד שהתובע מבקש. לפעמים הסמכות נקבעת לפי הנושא או הנסיבות, ויש מצבים של סמכויות מקבילות. רעיון המבחן הוא שהסעד משקף את מידת המורכבות והמקצועיות הנדרשת לדיון.

כאשר התובע דורש כמה סעדים שנמצאים בסמכותם של בתי משפט שונים, בדרך כלל הוא צריך לפצל את התביעה ולתבוע כל סעיף בבית המשפט המתאים. יש חריגים: לדוגמה, צו בקניין רוחני (שבדרך כלל במחוזי) ניתן לשלב עם תביעה כספית גם אם סכום התביעה הכספית מתאים לבית משפט השלום. ישנם גם חריגים פסקתיים וחוקיים שמאפשרים או מחייבים פיצול במקרים מסוימים.

סמכות נגררת: בית משפט יכול להכריע בסוגיה שנמצאת באופן פורמלי בסמכותו של בית משפט אחר, אם הדבר נדרש כדי להכריע בענין העיקרי שבו הוא דן.

הלכת הטפל והעיקר: כאשר נתבעים כמה סעדים במקרקעין, בית המשפט שבידו הסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעדים הטפלים.

דוגמה: כאשר נתבעת הבעלות (סעד עיקרי, במחוזי) וההחזקה (סעד טפל, בשלום), בית המשפט שדן בבעלות ידון גם בהחזקה.

כשמוגשים יחד סעד כספי וסעד שאינו כספי, בדרך כלל יש לפצל. אך אם הסעד הלא כספי אינו ניתן להערכה כלל (כמו פריט נדיר או פגיעה בקניין רוחני שאי-אפשר להעריכה), הדבר יכול להעביר את כל התיק למחוזי. הפסיקה קבעה שאם אפשר להעריך את שוויו אפילו בקירוב, יש ליישם את מגבלת 2.5 מיליון הש"ח.

טענת חוסר סמכות עניינית ניתנת להעלות בכל שלב. בית המשפט חייב לבדוק אותה גם מטעמו. חריג: אם התובע פעל בחוסר תום לב קיצוני, טענה זו לא תישמע. פסק דין שניתן בחוסר סמכות בטל מעיקרו. השיהוי בהעלאת הטענה עלול להביא לדחייתה או להטלת הוצאות על המעלה אותה.

בעקרון עבירות שעונשן המרבי עד 7 שנות מאסר יידונו בבית משפט השלום. זה לא אומר שבית משפט השלום לא יכול להשית עונש חמור על כלל של עבירות; המשמעות היא שעונש על עבירה בודדת מוגבל. ישנם חריגים של סמכות שיורית: פרקליט מחוז או פרקליט המדינה יכולים לקבוע בתיקים מסוימים שעבירות שנראית כמתאימות למחוזי תידון בבית משפט השלום. פרקליט המחוז יכול גם לבחור להעמיד לדין בבית מחוזי עבירות לבן מסוימות. כמו כן, כתבי אישום נגד ראש ממשלה, דיונים בהסגרה, וחלק מכתבי האישום לפי חוקי תחרות יוגשו במחוזי בירושלים. עבירות במסגרת חקיקה נגד ארגוני פשיעה או כתבי אישום נגד שר או שופט אף הן מיועדות למחוזי.

סמכות עניינית אומרת איזה בית משפט ידון בתיק. בית משפט הוא המקום שבו השופט שומע את הבעיות ומחליט. זו לא אותה דבר כמו מקום הדיון (סמכות מקומית).

בישראל יש כמה בתי משפט: שלום, מחוזי, בית למשפחה ובית דין לעבודה. הבחירה של מי ידון בתיק תלויה במה שהתובע מבקש מהשופט. את הבקשה הזאת קוראים סעד (סעד = מה מבקשים מהשופט).

בית משפט השלום דן בתביעות כספיות עד 2,500,000 ש"ח. תביעות על מי שגר במקום או משתמש בו (מקרקעין) יכולות להידון גם בבית משפט השלום. בעבירות פליליות, אם העונש המקסימלי הוא עד שבע שנים, זה בדרך כלל בבית משפט השלום.

בדרך כלל בוחנים את הסעד המבוקש כדי לדעת מי ייתן את ההכרעה. הסעד מראה כמה המקרה מסובך.

אם יש כמה בקשות שהן לתפקידים שונים, בדרך כלל צריך לפצל את התביעות וללכת לבתי משפט שונים. יש מקרים שבהם אפשר לשלב, למשל צו בקניין רוחני ביחד עם תביעה על כסף.

סמכות נגררת: לפעמים בית משפט רשאי להכריע גם בשאלה ששייכת לבית משפט אחר, אם זה עוזר להכריע בשאלה העיקרית.

הטפל והעיקר: אם יש סעד עיקרי וסעיף קטן (טפל), בית המשפט שמטפל בעיקר ידון גם בטפל.

אם בית המשפט לא מוסמך, אפשר להגיד זאת בכל שלב. בית המשפט גם צריך לבדוק את זה בעצמו. פסק דין שניתן ללא סמכות בדרך כלל בטל.

עבירות שהעונש עליהן עד 7 שנות מאסר נדונות בבית משפט השלום. יש חריגים מיוחדים שבהם מקרים חמורים או ביטחוניים ידונו בבתי משפט גבוהים יותר, כמו המחוזי.