ספירת העומר

ספירת העומר היא מצוות עשה לספור כל יום במשך 49 ימים בין פסח לשבועות. ביום החמישים חוגגים את חג השבועות. התקופה נקראת ימי ספירת העומר. לפי חז"ל הספירה מתחילה בליל ט"ז בניסן, היום הראשון של חול המועד פסח, כשבעבר הובאה מנחת העומר (קורבן מקרב תקציר השעורים) לבית המקדש.

בתורה נצטוו על ספירת הימים והשבועות החל מיום שהובאה מנחת העומר. מנחת העומר הייתה קורבן ביכורים של שעורים, וממנה נפתחה הזכאות לאכול תבואה חדשה. בשבועות היו מביאים מנחת שתי הלחם, קורבן ביכורים של חיטה.

בימי בית שני התקיימה מחלוקת על פירוש המילה "שבת" בפסוק, כי זה משפיע על מועד תחילת הספירה וחג השבועות. הפרושים (המסורת הרבנית) פירשו שכוונתם ליום טוב הראשון של פסח. לפי פירוש זה חג שבועות קבוע כיום ו' בסיוון. הקראים, השומרונים וקבוצות אחרות פירשו אחרת, ולכן התאריכים משתנים אצלם. במגילות קומראן למשל התחילו לספור שונים ולכן גם חגיהם צללו בימים אחרים.

יש ויכוח אם הספירה תלויה בקיום בית המקדש. חלק מהפוסקים אומרים שהמצווה מדאורייתא (מהתורה) גם בלי בית המקדש. רוב הפוסקים רואים את הספירה כיום כמדרבנן (צו תורני שנקבע לאחר חורבן המקדש), "זכר למקדש".

לפי הפסוק הספירה חלה על כל איש ישראל. אך כיון שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמן (מצווה בזמן מסוים), רוב הראשונים פטרו נשים מהחובה. יש פוסקים (הרמב"ן) שסברו שנשים חייבות. שאלה נוספת היא האם אישה יכולה לברך (להגיד ברכה) לפני הספירה; הנהגים נחלקו בין עדות ומנהגים שונים.

בתלמוד נידון אם כל יום הוא מצווה נפרדת או שכל הימים יחדיו מצווה אחת. ההלכה המקובלת היא לספור גם ימים וגם שבועות, ולומר בכל יום את מספר הימים ולצרף את מספר השבועות והיתרה (למשל: "היום שלשים ושלשה ימים, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים").

זה חשוב גם במקרה של שכחה: אם שכח אדם לספור יום אחד, רוב הפוסקים אומרים שיש להמשיך לספור בלא ברכה בימים הבאים.

סופרים בלילה, בדומה לזיכרון לקצירת העומר. נהוג לספור לאחר תפילת ערבית, לעיתים בסוף התפילה לפני עלינו לשבח. יש מקומות והלכות שמאפשרים גם ספירה ביום באותם מצבים מסוימים.

לפני הספירה מברכים ברכת המצווה. מנהגי הקהילות שונים: לעתים שליח הציבור מברך וסופר בקול ואז הקהל סופר לעצמו.

הנוסח הכללי הוא להודיע את מספר הימים ולהוסיף את מספר השבועות והיתרה. מנהגים מקומיים נבדלים בהוספת המילה "לעומר" או "בעומר" ובשפה שבה סופרים (עברית, ארמית ועוד).

בסיום הספירה גומרים בתפילה לבניית בית המקדש. בקהילות רבות נכללות גם תפילות קבליות וקטעים מיוחדים.

לא נהגו להגיד ברכת שהחיינו בלילה הראשון של הספירה, למרות שבמצוות חוזרות ראשוניות מקובל לומר אותה. ניתנו לכך מספר הסברים במסורת.

הסברים להשמעות הספירה מתחלקים לכמה סוגים. הסבר חקלאי מזכיר שחיטת הפסח והשבועות קשורה בקציר השעורים והחיטה, והספירה משקפת הכרת תודה ותלות בהצלחת הקציר. הסבר נוסף רואה בספירה הכנה רוחנית למתן תורה: יציאת מצרים הסתיימה בקראת התורה בהר סיני, והספירה מסמנת מעבר והכנה למתן התורה.

במסורת הקבלית הספירה מתחלקת לשבעה שבועות, וכל שבוע קשור לאחת משבע הספירות (ממדיות רוחניות): חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. בכל יום משלבים שתי דרגות (למשל: "חסד שבחסד"). הרעיון הוא עבודת נשמה ותיקון מידות לקראת מתן תורה.

לאחר חורבן בית המקדש, ימי הספירה הפכו לתקופת אבל אצל רוב הקהילות. הסיבה המסורתית היא מותם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא בתקופה הזאת (להלן מחלוקות בפרשנות). בעקבות זה נוצרו מנהגי אבלות עיקריים: הימנעות מנישואים, הימנעות מתספורת וסירוב לשמוע מוזיקה. המנהגים משתנים בין עדות ובין תקופות: רבים מפסיקים את האבל בל"ג בעומר, היום ה-33 לספירה, בו לפי המסורת פסק המגפה.

אין אבלות בשבתות ובחול המועד פסח, והמנהגים המקומיים משתנים לגבי ימי ההגבלה ותאריכי הסיום.

יש מנהגים שנוגעים לעבודה בלילה, פיוטים שמושררים בשבתות שבין פסח לשבועות, והבדלים בין נוסחי אשכנז המזרחי למערבי בנושאי פיוטים ותוכנם. גם שירים ייחודיים לימי הספירה מצויים במסורות מקומיות שונות.

סְפִירַת הָעוֹמֶר היא מצווה לספור 49 ימים בין פסח לשבועות. ביום ה-50 חוגגים את חג השבועות.

בעבר היו מביאים לבית המקדש מנחת עומר. מנחת העומר היא קורבן משעורים. ההבאה סימנה שהתבואה החדשה מותרת לאכילה.

רוב היהודים מתחילים לספור בליל ט"ז בניסן, שהוא היום הראשון של חול המועד פסח.

סופרים בלילה. לפני הספירה בדרך כלל אומרים ברכה. בכל יום אומרים כמה ימים עברו וכמה שבועות ויתר הימים (לדוגמה: "היום שלושים ושלושה יום, שהם ארבעה שבועות ויום").

= מה עושים אם שוכחים יום
אם שוכחים יום, ממשיכים לספור בלא ברכה על פי רוב המנהגים.

= למה סופרים?
יש הסברים שונים: טעם חקלאי (הקציר בין פסח לשבועות), וטעם רוחני (הכנה לקבלת התורה בהר סיני). יש גם הסבר קבלי שמחלק את הזמן לשבעה שבועות של עבודה על המידות הנפשיות.

= מנהגים בתקופה זו
לאחר חורבן המקדש התקבל מנהג אבל. אז נמנעים מתספורת, חתונות ושמחה רבה עד ל"ל"ג בעומר" (היום ה-33), שבו מפסיקים את חלק ממנהגי האבל. יש הבדלים בין עדות ומנהגים שונים.

= שירים ותפילות
בקהילות שרים פיוטים ושירים מיוחדים בימי הספירה. בסיום כל ספירה אומרים תפילה לבניין בית המקדש.

ספירת העומר היא גם זמן לזכור את ההיסטוריה ולהתכונן באופן פנימי לשבועות.