מערכת הספרות העבריות משתמשת באותיות העבריות כדי לייצג מספרים, בדומה למערכת היוונית. לכל אות מוקצה ערך: האותיות הראשונות מייצגות 1, 10, אחר כך האותיות מייצגות עשרות (20, 90) ואז מאות (100, 400). השיטה אינה פוזיציונלית, כלומר ערך האות אינו תלוי במיקומה במספר. ערך צירוף אותיות נקבע על ידי סכום ערכי האותיות בו. לדוגמה, רמ"ח שווה 200+40+8=248.
למספרים עד 499 מספיקות שלוש אותיות: אחת למאות, אחת לעשרות ואחת לאחדות. כדי לכתוב מספרים מעל 500 מוסיפים אות מאות נוספת. לעיתים משתמשים גם באותיות הסופיות כדי לציין מאות 500, 900, אך זה נדיר. כדי לציין אלפים מוסיפים את מספר האלפים מימין לשאר המספר; למשל ה'תשס"ו מייצג 5,766. ברוב כתיבת השנים היום מחסירים את האלפים, וההקשר מבהיר את הכוונה.
השיטה משמשת היום בעיקר לציון תאריכים עבריים ובגימטריה, חישוב ערכים מספריים של מילים לפי האותיות שלהן. כדי להבדיל בין מילים לאותיות שמייצגות מספרים נוהגים לשים גרש (׳) או גרשיים (״) במקומות מתאימים. יש כללים מיוחדים לייצוג 15 ו-16: כותבים ט"ו ו-ט"ז כדי להימנע מצירופים מסוימים הקשורים לשם קדוש.
השימוש באותיות כספרות היה קיים כבר במטבעות עתיקות שנמצאו, ונתקל בשימוש מבול בין המאות סביב 100 לפנה"ס ועד בערך 600 לספירה. מערכת זו הייתה נפוצה לפני כניסת הספרות ההודיות-ערביות.
במערכת זו כותבים מספרים באותיות העבריות. כל אות מקבלת מספר. לדוגמה רמ"ח = 200 + 40 + 8 = 248. זו שיטה לא פוזיציונלית. זה אומר שמיקום האות לא משנה את הערך שלה.
עד 499 משתמשים בשלוש אותיות. למספרים גדולים מוסיפים אות מאות נוספת. כשרוצים לכתוב אלפים מוסיפים אות שמייצגת את מספר האלפים. למשל ה'תשס"ו פירושו 5,766. בדרך כלל בשנים היום לא כותבים את האלפים.
למספרים 15 ו-16 כותבים ט"ו ו-ט"ז. כותבים כך כדי לא ליצור צירופים שמזכירים דבר חשוב.
כבר לפני אלפי שנים היו מטבעות שכתבו את הערכים באותיות. מצאו מטבעות כאלה משנת 100 לפני הספירה. השימוש נמשך עד סביב השנה 600.
תגובות גולשים