עדיה חורון

עדיה גור (השתמש בשם העט עדיה חורון), נולד בקייב ב־1907 בשם אדולף גורביץ'. משפחתו היתה יהודית ואמידה. אמו מתה כשהיה בן שבע. אומנתו הפרוסית משפיעה עליו בילדותו. בגיל 14 חוויה פוגעת בזהותו הובילה אותו לחקור את מוצאו ולהתחיל ללמוד עברית.

בחייו הבוגרים עבר לפריז, שם למד עברית ובלשנות שמית (בלשנות = לימוד שפות וקשרים ביניהן). הוא הושפע מפרופסור אדולף לודס ומממצאים של כתבי אוגרית (אוגרית = כתבים ושפה עתיקה). חורון סייע בפיענוח כתבי אוגרית לצד שארל וירולו, אך תרומתו הוצנעה מטעמי עבודה ודרכון.
בפריז התקרב למשפחת ז'בוטינסקי ולנוער הרוויזיוניסטי. פרסם מאמרים שהקשרו את הפיניקים והפונים לעברים, והקימו תנועת נוער ימאים שהשפיעה מאוחר יותר על אנשים ששירתו בספנות בישראל.

ב־1935 חורון ניתק את הקשר הפוליטי עם רוב התנועה הרוויזיוניסטית אחרי חילוקי דעות לגבי הדת והלאום. סביבו התגבש חוג אינטלקטואלי בשם "שם" עם משכילים שחשבו על אופייה של אומה עברית חדשה.

עם הקמת מדינת ישראל עלה חורון ארצה, אך בשל קשיים בריאותיים וכלכליים חזר זמנית לארצות הברית. שם ייסד את "מכון אסיה" ופעל בתקשורת ובקשרים בין פעילים שונים. ב־1960 שב לארץ והשתתף בפרויקטים תרגומיים ובמועדון למחשבה עברית. בשנת 1970 יצא ספרו "ארץ הקדם". חורון נפטר ב־21 בספטמבר 1972 ונטמן בראש פינה.

בפריז נישא לעדה שטיינברג. היו להם שתי בנות: עליזה ומרגלית. המשפחה גרה לסירוגין בארצות הברית ובישראל.

חורון היה חוקר, היסטוריון ובלשן, ויצר יסודות רעיוניים לתנועה הכנענית. הוא טען שישות לשונית ותרבותית משותפת בין העברים הקדומים ושכניהם. הוא דחה את רעיון ה"גזע" כשיטה קבועה להבחנה בין עמים.
חורון סבר שהעברים נולדו מתערובת של מהגרים מצפון אפריקה ומקבוצות אחרות, ושחלק מהשמות במקרא קשורים לשפות ברבריות צפוניות. הוא קשר בין הממצאים הארכיאולוגיים לתנועות ימיות ולעוצמתן של קהילות כנעניות וכנעניות־ים־המערב.

חורון טען כי חלק מהפצת היהדות נעשה באמצעות מושבות פיניקיות (פיניקים = עמים ימיים ולשוניים קשורים), ושקהילות יהודיות רבות סביב הים התיכון קיבלו את היהדות בחיבורים תרבותיים ישנים.

חורון הציע לראות את העולם דרך השקפה עברית אחרת מהשפה היוונית־אירופית. הוא ראה את הארץ והסביבה מנקודת מבט מקומית היסטורית, ולא בהגדרות שהיו נהוגות באירופה.

חורון ותנועת הכנענים ראו את היישוב העברי כלאום חדש שקשור לארצו. הוא קרא להפרדה בין דת ומדינה, לחינוך לאומי חילוני בעברית ולשירות צבאי שווה. הוא ראה את היהדות כמסה תרבותית שנוצרה בגלות, ולכן חשש ששילובן המלא של היהדות והציונות ימחק חלק מהמהות הזו. עם זאת, העריך את תרומת השפה העברית לחידוש הלאום.
הוא גם ביקר את מדיניות הקליטה של עולים מארצות המזרח, ותמך בפיזור ועירוב העולים עם הוותיקים.

חורון פרסם מאמרים רבים בשנים־ה־30 בפריז ובשנים המאוחרות בישראל ובארצות הברית. כתב בין היתר בראזסווייט, בכתב העת "שם", בחוברות כמו Canaan et les Hébreux וב־Le Cran. אחרי המלחמה תרם לכתב העת הכנעני "אלף". לאחר מותו יצאו ספרים שהכילו מאמריו ועיבודים של עיזבונו, ובהם "מניצחון למפולת" ו"קדם וערב" בעריכת בתו.

ב־1970 יצא "ארץ־הקדם" וב־2000 הוציאה בתו מרגלית שנער את "קדם וערב".

עדיה גור נולד בקייב ב־1907 בשם אדולף גורביץ'. אמו מתה כשהיה קטן. אומנתו הפרוסית גידלה אותו. בגיל צעיר חיפש מי הוא ולמד עברית.

בפריז למד שפות ותולדות הדתות. הוא עבד על כתבי אוגרית (אוגרית = טקסטים ושפה עתיקה). חלק מעבודתו על פיענוח הכתבים לא נרשם בשמו.
הוא התקרב לז'בוטינסקי ולנוער ימאי. יחד הקימו קבוצת נוער שלמדו ימאות.

ב־1935 הוא נפרד מהתנועה בגלל חילוקי דעות על דת ולאום. הקים חוג של משכילים שקראו לעצמם "שם".

לאחר הקמת המדינה עלה ארצה. הוא חזר גם לאמריקה. ב־1960 שב לישראל ועבד בתרגומים ובכתיבה. נפטר בתל אביב ב־1972.

נישא לעדה. היו לו שתי בנות: עליזה ומרגלית.

חורון חשב שעברים ועמיהם הקדומים דיברו דומות והיו קרובים תרבותית. הוא לא חשב שזה עניין של "גזע".
לדעתו, חלק מהעם הגיע מצפון אפריקה והשפה שלהם השפיעה על שמות במקרא.

הוא חשב שהפצת היהדות סביב הים התיכון קישרה לפיניקים (פיניקים = עמים ימיים ויש להם מושבות רבות).

חורון רצה לראות את הארץ והאזור בעיניים מקומיות, לא כפי שאירופה מגדירה.

הוא רצה מדינה עברית חילונית בעברית. חורון קרא להפרדה בין דת למדינה ולחינוך עברי לכל הילדים.

פרסם מאמרים וחוברות בצרפת, בארצות הברית ובישראל. אחרי מותו יצאו ספרים בעריכת בתו, ביניהם "קדם וערב".