"ערביי ארץ ישראל" או "ערביי פלשתינה" היו שמות מקובלים לתושבי הערביים של ארץ ישראל לפני שצמחה הזהות הלאומית הפלסטינית. השם "פלשׂתינה" (Palaestina) נגזר משם העם הפלישתי ופירושו בארץ הטרוגנית מבחינת תרבויות ושפות.
השם "פלשׂתינה" הופיע בתרבות היוונית והרומית. הקיסר הרומי אדריאנוס קבע במאה ה־2 את השם הרשמי "סוריה פלשתינה" אחרי מרד בר־כוכבא. במשך התקופות ההיסטוריות השם חזר והשתמש גם בתקופות הערבית והעות'מאנית.
בתקופת השלטון העות'מאני תושבים רבים זהו את עצמם כ"דרום-סורים". רק בסוף התקופה הזאת ובימי המנדט הבריטי הופץ השימוש בשם "פלסטין" (בערבית: فلسطين). עם התגברות זהות לאומית מקומית, השם "פלסטינים" הפך לזהות של ערביי הארץ.
בשנת 641 נכבשה הארץ בידי כוחות ערבים בראשות העבאסים והחליף עומר, והחלה התקופה הערבית. המרכיבים הדמוגרפיים השתנו בהדרגה; האוכלוסייה דיברה ארמית ויוונית לפני כן.
נכנסת כאן המערכת של ה"ד'ימי" - תושבים שאינם מוסלמים שקיבלו הגנה וחריגות מסוימות, בתמורה לתשלום מס גולגולת שנקרא "ג'יזיה" ומס קרקע "ח'ארג'". בתקופות שונות הוטלו גם מגבלות על פולחן ובניית בתי תפילה.
במאה ה־11 נכבשה הארץ בידי הצלבנים למשך תקופה, ואז חזרו השליטים המוסלמים בהנהגת צלאח א-דין. אחר כך שלטו הממלוכים עד שנכבשה הארץ על ידי האימפריה העות'מאנית ב־1517.
למשך מאות שנים הארץ הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית. החברה הערבית הייתה מגוונת: עירונים, כפריים (פלאחים) ובדואים. העירונים כללו משפחות מובילות ואפנדים (בעלי נחלה), והכפריים עסקו בחקלאות.
באדמות הכפרים היו לעיתים בעלויות משותפות שנקראו "מֻשַׁע" (מושע). שיטת המושע הגבילה השקעה בקרקע. חלק מהכפרים ערכו חלוקות פנימיות שנקראו "אִפְרַאז" כדי להפוך את הקרקעות למפורזות.
מהמאה ה־19 גדלה אוכלוסיית הערבים בארץ בגלל ילודה והגירה. השינויים החברתיים כללו מעבר עובדים צעירים מהכפר אל העיר, גידול בחינוך הציבורי והגברת השפעת האליטות העירוניות.
בעת המנדט הבריטי הוחלט שהחינוך ייערך בערבית במקום בטורקית. נפתחו בתי ספר כפריים וישיבת האליטה בירושלים הרחיבה את השפעתה. השלטון הבריטי קידם רישום קרקעות ("סטלמנט") אך חלק מהקרקעות נשארו כמשאע.
בחלק גדול מהכפרים הפלאחים עיבדו קרקע כקהילה. חכירת אדמות לבעלי נחלה הייתה נפוצה. החוזים והחכירות השפיעו על פרנסת המשפחות והיחסים החברתיים בכפר.
ממדי האוכלוסייה עלו במאות ה־19 וה־20. בתקופת המנדט אחוז הילודה היה גבוה, ואחוז התמותה ירד בזכות רפואה מודרנית. לקראת אמצע המאה ה־20 החלה להתגבש זהות פוליטית פלסטינית מקומית.
העיתונות הערבית החלה להתפתח במאה ה־20, עם עיתונים ביפו ובחיפה ורדיו שהקדיש שידורים לדת, חדשות ומוזיקה.
בקראת סיום המנדט והחלטת החלוקה של האו"ם, פרצה אלימות בין ערבים ויהודים. במהלך מלחמת 1948 עזבו רבים מערביי הארץ את בתיהם והפכו לפליטים. ההערכות נעות סביב 600,000-760,000 פליטים. חלק הוסב למחנות במחוזות שכנים וחלקם נשארו בתחומי מדינת ישראל והפכו לאזרחים ערבים.
לאחר 1948 ו־1967 חיים ערביי ארץ ישראל תחת סמכויות שונות: אזרחים בתוך מדינת ישראל, תושבים ברצועת עזה, בגדה המערבית תחת שליטה מעורבת, ובמדינות שכנות.
יש ויכוחים היסטוריים על מוצאם של הפלאחים. חלק מהחוקרים ראו בהם צאצאים של תושבי הארץ הקדומים. מחקרים גנטיים עדכניים מצביעים על קשרים גנטים שכיחים בין קבוצות יהודיות וערביות באזור, מה שתומך ברעיון של המשכיות מקומית חלקית.
חלק משמות המשפחה הערביים בארץ מעידים על מוצא מחוץ לארץ, למשל "אל-מסרי" ממצרים או "חלבי" מסוריה. שמות אחרים משקפים הגירה מאזורים כמו הבלקן, צפון אפריקה והמגרב.
לפני שיש את המילה "פלסטינים" כשתזה, רבים קראו לערבים שחיו כאן "ערביי ארץ ישראל".
השם "פלשׂתינה" בא מהמילה "פלשתים"\, העם העתיק. רומאים קראו לאזור בשם הזה לפני הרבה שנים.
בשנת 641 נכבשה הארץ בידי צבאות ערבים. האנשים במקום דיברו אז ארמית ויוונית.
חלק מהתושבים לא היו מוסלמים. הם נקראו "ד'ימי" - זה אומר שאפשרו להם לחיות ולקיים את דתם.
מאוחר יותר הגיעו הצלבנים. אחריהם חזרו המנהיגים המוסלמים, למשל צלאח א-דין.
העולם כאן נוהל על ידי האימפריה העות'מאנית מאות שנים. היו בעיר אנשים שעשו מלאכה ובכפר חיו חקלאים שנקראו "פלאחים".
הרבה כפרים חלקו אדמות בשם "מושע" (אדמה משותפת). חלק רצו לחלק את האדמות לשטח פרטי.
בימי השלטון הבריטי למדו ילדים בערבית. בתי ספר נפתחו בכפרים.
במלחמה של 1948 רבים עזבו את הבתים והפכו לפליטים. רבים הגיעו למחנות במדינות שכנות.
חלקים מהערבים נשארו בתחומי המדינה החדשה והם צאצאיהם חיים כאן עד היום.
כיום ערביי ארץ ישראל חיים במקומות שונים. חלק אזרחים של מדינת ישראל, חלק חיים בשטחים שונים או במדינות שכנות.
יש משפחות עם שמות שמעידים מאיפה באו, למשל שמות שמראים שמקורם במצרים או בסוריה.
תגובות גולשים