ערבית מדוברת

דיאלקטים ערביים, או ערבית מדוברת (בערבית: العربية العامية או الدارجة), הם מגוון ניבים מדוברים של השפה הערבית ברחבי העולם הערבי. הניבים שונים זה מזה במידת המובנות ההדדית, באוצר המילים, בהגייה ובדקדוק, והם נבדלים מהערבית הספרותית, השפה הכתובה והפורמלית בעלת כללים תחביריים אחידים.

התופעה הנוכחת במצב זה נקראת דיגלוסיה. דיגלוסיה היא מצב שבו קיימות שתי צורות לשון: הערבית הספרותית (الْفُصْحَى) שמשתמשים בה בפורמליות, והניב המקומי שמשמש בדיבור יומיומי. ילדים לומדים קודם כל את הניב המקומי כשפת אם, ורק אחרי כן נחשפים לערבית הספרותית במערכת החינוך ובתקשורת.

מרבית הניבים עוצבו אחרי הכיבושים האיסלאמיים במאות ה׳-ז׳ וה׳-ח׳. הערבית שהתפשטה אז הושפעה משפות מקומיות של האוכלוסיות שעליהן נתקלה. המיזוג הלשוני הזה יצר ניבים אזוריים שהתפתחו במשך הדורות. למשל, הערבית המצרית קיבלה השפעות מהקופטית, והערבית המגרבית (מַעְ’רֶבִּית) הושפעה מהברברית ואחר כך מהצרפתית בתקופה הקולוניאלית.

החלוקה הנפוצה נעשית לפי אזורים גאוגרפיים עיקריים:
- ערבית מַעְ’רֶבִּית, צפון אפריקה (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב).
- ערבית מצרית, מצרים, ניב בעל השפעה תרבותית רחבה.
- ערבית מסופוטמית, בעיקר עיראק.
- ערבית לֶוַנְטִינִית, לבנון, סוריה, ירדן ופלסטין.
- ערבית חצי-האי ערבית, סעודיה, תימן, עומאן ומדינות המפרץ.
כל קבוצה כוללת תת-ניבים מקומיים ולעיתים יש הבדלים אפילו בתוך עיר אחת.

ההבדלים ניכרים בהגייה, באוצר המילים ובתחביר. מילים בעלות משמעות זהה יכולות להישמע לגמרי אחרת בניבים שונים. חלק מהניבים שמרו על תכונות ישנות, בעוד אחרים קיבלו השפעות משפות שכנות והם התעדכנו בזמן.

מידת המובנות ההדדית בין הניבים משתנה: יש מקומות שבהם הדוברים מבינים זה את זה בקלות, ויש מקומות שבהם ההבדלים כה גדולים שחוקרים אפילו רואים בהם שפות נפרדות. עם זאת, רבים מדוברים רואים את כל הניבים כחלק מאותה זהות לשונית-תרבותית. הערבית הספרותית נתפסת כסמל תרבותי ולא פעם כגורם מאחד.

הניבים המדוברים משקפים היסטוריה, תרבות וזהות. הם מופיעים במוזיקה, בסיפורים שבעל-פה ובשיח היומי. הערבית המדוברת היא מערכת חיה ודינמית, שמשתנה עם הזמן ומשמשת כגשר בין מסורות העבר לבין המציאות של היום.

דיאלקטים ערביים הם צורות שונות של הערבית שמדברים באזורים שונים. הם קרובים אך לא תמיד מובנים אחד לשני.

קיים מצב שנקרא דיגלוסיה. זה אומר שיש שתי צורות של ערבית: אחת רשמית בכתיבה ובטקסים, והשנייה מדוברת בבית וברחוב. ילדים לומדים קודם את השפה המדוברת בבית.

לפני הרבה זמן הערבית התפשטה לאזורים אחרים אחרי כיבושים. שם היא נפגשה עם שפות מקומיות. לפעמים נוצרו מילים חדשות והשפה השתנתה.

כמה דוגמאות לניבים מרכזיים:
- מַעְ’רֶבִּית: צפון אפריקה, כמו מרוקו.
- מצרית: מדוברת במצרים.
- לוואנטינית: לבנון, סוריה, ירדן ופלסטין.
- מסופוטמית: בעיקר עיראק.
- חצי-האי ערבית: סעודיה ותימן.
כל מקום יכול לדבר בצורה קצת שונה.

הניבים האלה נשמעים במוזיקה ובשיחות. הם מסבירים מי אנחנו ואיפה גדלנו. הערבית המדוברת משתנה כל הזמן והיא חלק חשוב מהתרבות.