פאתוס

פאתוס (ביוונית: πάθος, סבל או חוויה רגשית) הוא פנייה רטורית לרגשות הקהל. רטוריקה היא אמנות ההשכנוע. אריסטו תיאר שלוש שיטות שכנוע: אתוס (אמינות הדובר), לוגוס (היגיון) ופאתוס (רגש).

השימוש בפאתוס הוא ניסיון לשנות דעת קהל על ידי הצגה רגשית. בדרך כלל פונים לרגשות כמו צער, רחמים, אהדה או כעס. פעמים רבות מלווה הטיעון בהגשה רגשנית של הדובר.

פאתוס נפוץ במיוחד כאשר שכנוע באמצעות לוגוס אינו אפשרי או אינו רצוי. לעתים רוצים לעורר הזדהות רגשית שתתמוך בטיעון הגיוני. אריסטו אף ציין שכעס הוא אחד הרגשות המשכנעים ביותר.

דוגמה מפורסמת היא נאום מנחם בגין בכנסת על רצח ארלוזורוב (1956). בבקשה להקמת ועדת חקירה הוא פנה לרגשות השומעים, דיבר על כאב, קדושה וצדק, וכך חיזק את הקריאה לפעולה.

גם בקולנוע משתמשים בפאתוס, אבל בצורה ויזואלית. במקום מילים מראים רצפים של תמונות, מעברי דיזולב ומוסיקה שמעוררים רגשות.

המילה "פתטי" נובעת מהמושג פאתוס. משמעותה המקורית היא מלא רגש, מעורר רחמים.

פאתוס היא פנייה לרגשות. המילה ביוונית פירושה רגש או חוויה רגשית. רטוריקה היא הדרך לשכנע אנשים. אתוס זה אמינות הדובר. לוגוס זה טיעון הגיוני.

פאתוס עוזר לשכנע כששכנוע בהיגיון קשה. הוא פונה לצער, לחמלה או לכעס. הדובר מדבר בצורה מרגשת כדי שיגרום להזדהות.

יש דוגמה מפורסמת: מנחם בגין השתמש ברגשות בנאום בכנסת ב-1956 כדי לקרוא לחקירה על רצח.

בקולנוע מראים תמונות ומנגינה כדי להעביר רגשות במקום מילים.

המילה "פתטי" קשורה לפאתוס. היא מתארת משהו מלא רגש.