פגיעה באוטונומיה בדיני הנזיקין היא ראש נזק שבו ניתנים פיצויים על עצם שלילת היכולת לבחור. המונח מופיע בעיקר בתביעות רשלנות רפואית, כאשר הרופא לא מסר מידע רלוונטי או לא קיבל הסכמה מדעת, כלומר, הסכמה לאחר שקיבלו מידע על הסיכונים והאפשרויות. גם כשהשופט קובע שלא הוכח קשר סיבתי עובדתי (כלומר, שהרשלנות לא גרמה לנזק הפיזי), ניתן לפעמים לפצות על הפגיעה בזכות הבחירה עצמה.
בישראל המסורתית לא הכירה בפיצוי עבור נזק בלתי ממוני. נזק בלתי ממוני הוא נזק שאינו בסכום כסף ישיר, למשל עוגמת נפש. בשנת 1985 בפסק דין גורדון הוחל בהכרה שנזק כזה יכול להיות מוכר.
ראש הנזק הוכר לראשונה בפסק דין דעקה (1999). במקרה זה אישה שהייתה מורדמת נחתמה בטעות על הסכמה לביופסיה שבוצעה וגרמה לנזק לכתפה. בית המשפט קבע שרק משום שלא הוכח שהביופסיה גרמה לנזק הפיזי אין לפסוק פיצוי בגינו, אך השופט תיאודור אור קבע שנשללה ממנה היכולת לבחור, ולכן נגרם לה נזק שניתן להעריך ולפצות עליו. השופטת דורית ביניש והאחרים נתנו מגוון דעות, אך הרעיון של פיצוי על פגיעה באוטונומיה נכנס למערכת המשפטית.
הפסיקה המשיכה להתפתח: פרשת הסיליקון בחלב (2003) אפשרה הכרה בתביעות ייצוגיות על פגיעה באוטונומיה; בפסקי דין אחרים הוענקו פיצויים ניכרים, למשל פיצוי של 150,000 ש"ח בפסק דין ויינשטיין־ברגמן (2005) ופיצוי של 250,000 ש"ח בפסק דין שהשופט ניל הנדל פסק (2011) בתיק שבו מידע לא הועבר להורים במהלך הריון ונולדה ילדה עם תסמונת דאון. בהחלטות חדשות הוענקו גם מאות אלפי שקלים במקרים שונים.
בתחילה הפיצויים היו יחסית נמוכים. משנת 2011 נרשמה מגמת עלייה בגובה הפיצויים שניתנים על פגיעה באוטונומיה. עם זאת, בתי המשפט נחלקים בשאלות חשובות: האם הפיצוי צריך להיות רק כשנפגעים מרגישים רגשות שליליים (גישה סובייקטיבית), או שמדובר בפגיעה אובייקטיבית בזכות הבחירה שמצדיקה פיצוי גם בלי הבעת רגשות?
ההכרה נבעה משלושה גורמים מרכזיים: עליית מעמדה של הזכות לכבוד ואוטונומיה במסגרת חוקי היסוד; התפתחות דוקטרינת ההסכמה מדעת, שהדגישה את חובת הרופא להציג סיכונים; והרחבת תפקידו הערכי של בית המשפט בפיתוח דיני הנזיקין במקום להסתמך אך ורק על המחוקק.
הכרה בפגיעה באוטונומיה כראש נזק עצמאי נחשבת כמעט ייחודית לפסיקה הישראלית. בשיטות אחרות הנושא מוזכר אך בדרך כלל נכלל במסגרת פיצוי על נזקים נפשיים.
הדוקטרינה מעוררת שאלות חשובות. יש הטוענים שהיא שרירותית ומתרחבת בצורה לא מסונכרנת: נפגעים מהותיים ממעגל שני (למשל קרובים שאיבדו בני משפחה) לא תמיד זוכים לפיצוי דומה. יש טיעונים ביחס לגרעין הקשה של האוטונומיה: כאשר הבחירה קשה מאוד, האם היא באמת אוטונומית? כמו כן קיים קושי בשילוב בין מבחן האדם הסביר לבין התכונות הסובייקטיביות של התובע, למשל במקרה של אמונות דתיות כמו עדי יהוה שבוחרים לסרב לדם.
נוסף על כך יש מתיחות בין חובת הקטנת הנזק (לפעול לצמצם את הנזק) לבין הזכות לאוטונומיה: האם ניתן לחייב אדם לעבור פרוצדורה שמצמצמת נזק אם זה מנוגד לאמונותיו? בתי המשפט עדיין לא פסקו באופן סופי בנושא.
במקרים רבים של רשלנות רפואית יש עמימות לגבי הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק. לעתים בתי המשפט משתמשים בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה כדי לתת מענה למקרים אלה ולהשיב צדק לנפגע, במקום להעמיד דרישה נוקשה להוכחת קשר סיבתי. זה יוצר יתרונות, אך גם סיכונים של פיצוי יתר או הטלת אחריות בלי הוכחת אשמה.
פגיעה באוטונומיה זה מושג במשפט. הכוונה היא שפגעו בזכות של אדם לבחור בשביל גופו.
הדבר קורה לעתים ברפואה. למשל כשהרופא לא מסביר למטופל את הסיכונים. או לא מבקש ממנו הסכמה מדעת. הסכמה מדעת היא לאשר פעולה אחרי שקיבלת מידע חשוב.
בישראל בילו את הרעיון הזה בשנת 1999 בפסק דין דעקה. שם אישה שהייתה מורדמת עברה ביופסיה בלי הסכמה. השופט אמר שאפשר לפצות אותה כי לקחו ממנה את זכות הבחירה.
מאז היו מקרים נוספים. בתי המשפט לפעמים נותנים כסף בגלל שאדם לא קיבל את ההחלטה בעצמו. בתחילה הסכומים היו קטנים. אחרי 2011 היו גם פיצויים של מאות אלפי שקלים.
יש ויכוח על זה. חלק מהשופטים אומרים שיש לפצות רק אם האדם הרגיש רע ממש בעקבות כך. אחרים אומרים שהפגיעה בזכות הבחירה עצמה צריכה לקבל פיצוי. יש גם שאלות על דת, על חובת הקטנת נזק, ועל מתי צריך להוכיח שקשר סיבתי קיים.
בקיצור: בתי המשפט בישראל קיבלו דרך לתת כסף כאשר שללו מאנשים את היכולת לבחור על גופם. אבל עוד דנים מתי וכמה יש לפצות.
תגובות גולשים