בשם "תחיית הלשון העברית" מכנים תהליך שהתרחש באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. העברית השתנתה מלשון בעיקר כתובה וליטורגית (שפת תפילות וטקסטים דתיים) ללשון מדוברת, רב-מערכתית (מוכנסת לשימוש בתחומים רבים) ולשפה לאומית של העם.
התהליך לא היה רק שינוי לשוני. הוא היה חלק משינויים חברתיים ופוליטיים גדולים בעם ישראל, ובעיקר קשור למהפכה הלאומית הציונית ולבניית היישוב העברי החדש בארץ. השימוש המחודש בעברית סייע להחברה ולתרבות של הקהילה העברית ולבסוף גם להקמת מדינת ישראל כשפה לאומית.
התיאור כ"תחייה" בעייתי במובן אחד: העברית לא הייתה שפה מתה לפני כן. היא שימשה לאורך זמן ועמדה בתהליכי שינוי גם קודם. עם זאת, המהלך נחשב ייחודי כי בלשנות מודרנית לא ידוע מקרה נוסף שבו שפה שלא דוברת על ידי דוברים ילידים הפכה בתוך כמה עשרות שנים לשפה לאומית המשמשת במגוון תחומים.
תחיית הלשון העברית התרחשה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. זה קרה באירופה ובארץ ישראל. העברית הייתה בעיקר שפה של כתיבה ותפילות. הליטורגית זו שפת תפילות.
במהלך הזמן אנשים החלו לדבר עברית גם ביום-יום. השפה נלמדה בבית, בבית הספר ובעבודה. זה עזר לאנשים להתחבר ולבנות קהילה יהודית בארץ.
המילה "תחייה" אומרת שהשפה חזרה לחיים. זה לא מדויק לגמרי, כי העברית לא הייתה מתה קודם. עדיין זה היה דבר מיוחד. לא נמצאה שפה אחרת שעברה שינוי כזה בתוך כמה עשרות שנים.
תגובות גולשים