פנקיסטיסקופ

פֶנָקִיסְטִיסְקוֹפּ (Phenakistiscope), בתרגום מילולי מראה מטעה, הוא מכשיר אופטי שיצר אשליה של תנועה. המצאה זו פותחה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19 על ידי המדען הבלגי ז'וזף פלטו.

בגרסה הפשוטה יש דיסקית אחת המחולקת לשמונה או לשש־עשרה מקטעים. בכל מקטע יש חריץ צר וציור של דמות בתנוחה אחת מתוך רצף תנועה. הצד עם הציורים פונה למראה. הצופה עומד מול המראה ועינה צמודה לחריץ. כשהדיסקית מסתובבת במהירות, כל פעם שחריץ מגיע לעין רואים דרך המראה תמונה אחרת. בגלל רצף התמונות וההתמדה של הרושם על הרשתית (התמדה פירושה שהדימוי נשאר ברגע קצר בעין), המוח רואה דמות אחת שנעה.

המדען אטיין ז'ול מארה הבין את חשיבות המכשיר לחקר התנועה. הצלמים אדוארד מויברידג' ולילנד סטנפורד החליפו את ציורי הפנקיסטיסקופ בתצלומים. תצלומים אלה נראו אמינים ומדויקים יותר, ושימשו לבניית תאוריות על תנועת גופים. מארה הסתייג מהאשליה שהתצלומים יוצרים, אבל המשיך להשתמש בצילום ובפנקיסטיסקופ במחקריו.

פֶנָקִיסְטִיסְקוֹפּ הוא מכשיר שעושה תמונות שנראות נעות. השם אומר מראה מטעה. המציאו אותו בתחילת המאה ה-19 ז'וזף פלטו.

יש דיסקית עם כמה חלקים. בכל חלק מצוירת דמות בתנוחה שונה. ליד כל ציור יש חריץ. חריץ זה הוא פתיחה צר. כשמניחים את הדיסק מול מראה ומסתובבים אותו, רואים דרך החריץ תמונה אחרי תמונה. העין שומרת קצת מהרישום של התמונה, אז כשהתמונות חולפות מהר הן נראות כמו תנועה של ממש.

המדען אטיין מארה השתמש בפנקיסטיסקופ כדי ללמוד תנועה. מאוחר יותר אדוארד מויברידג' החליף ציורים בתמונות צילומיות. התמונות עזרו לראות תנועה יותר מדויקת, וגם לשאול שאלות על איך דברים נעים.