פקודה (חיקוק)

פקודה היא חקיקה ראשית (Ordinance) שנחקקה על ידי הנציב העליון בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל או על ידי מועצת המדינה הזמנית. המונח מייחד חקיקה שנעשתה על-ידי גוף שאינו נבחר, בשונה מ"חוק" שנחקק על-ידי הכנסת.

חוק הפרשנות, תשמ"א, 1981, מגדיר "חוק" כ"חוק של הכנסת או פקודה". לכן לשתי קטגוריות אלה יש מעמד שווה. במקביל, דברים כמו "דבר המלך במועצה" והחקיקה העות'מאנית מוכרים כ"דין".

"דבר המלך במועצה על ארץ ישראל" אושר ב-10 באוגוסט 1922 ושימש כמעין חוקה בתקופת המנדט הבריטי. בסעיף 17 ניתנה סמכות חקיקה למועצה מחוקקת, בראשות הנציב העליון. הבחירות שנערכו ב-1923 בוטלו בפועל כאשר המיעוטים והוועד הערבי החרימו אותן, והסמכות הועברה במלואה לנציב העליון.
הנוסח המתוקן נתן לנציב סמכות להוציא פקודות לשם "השלום, הסדר והשלטון" בפלשתינה. סמכויות אלה היו מוגבלות בתנאים מסוימים, אבל ניתן היה לעקוף מגבלות בעזרת הוצאת דבר מלך משלים. כך קרה ב-1939, כשאישורי ה"ספר הלבן" אפשרו הגבלות על העברת קרקעות, למרות שסתרו את רוח המנדט.

עם קום המדינה אימצה מועצת המדינה הזמנית את פקודת סדרי השלטון והמשפט. כך נכנסו לתוקף גם חקיקות מנדטוריות, כולל פקודות. הכנסת מוסמכת לשנות פקודות או לבטלן, אך רבות מהן נשארו בתוקף, לפעמים gewijzigd (שונה) או מתורגמות לעברית.
חלק מהפקודות בוטלו במהלך השנים, כגון פקודת העיתונות ופקודות אחרות, וחלקן הוחלפו בחקיקה מעודכנת. עם זאת, יש מי שמבקרים את המשך השימוש בפקודות הישנות וטוענים שצריך להחליפן בחוקים ישראליים המתאימים למהות ולזמן.

פקודה היא חוק שנעשה על ידי מנהיגים שלא נבחרו. זה קרה בימי השלטון הבריטי בארץ.

חוק הפרשנות (1981) אומר ש"חוק" יכול להיות גם חוק של הכנסת וגם פקודה. יש גם חוקים ישנים מהתקופה העות'מאנית.

ב-10 באוגוסט 1922 הבריטים קיבלו דבר המלך במועצה. זה שימש כמו חוקה. ב-1923 ניסו לערוך בחירות, אבל חלק גדול של האוכלוסייה החרים אותן. לכן הנציב העליון, המושל הבריטי, קיבל סמכות לחוקק פקודות.
בשנים הבאות שונו כללים, וב-1939 הוצאו הוראות שהגבילו העברת קרקעות.

כשקמה מדינת ישראל, מועצת המדינה הזמנית קיבלה את החוקים הישנים. הכנסת יכולה לשנות או לבטל פקודות. חלק מהפקודות הוחלפו או בוטלו במהלך השנים. יש מומחים שאומרים שצריך להחליף את הפקודות הישנות בחוקים שמתאימים למדינה.