פקודת סדרי השלטון והמשפט

פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, נחקקה על ידי מועצת המדינה הזמנית ב-19 במאי 1948. היא הייתה החוק הראשון של מדינת ישראל והסדירה את מעמדה החוקי של המדינה ואת המשך תקפות חלק מהחוקים שסידר המנדט הבריטי.

לפני הקמת המדינה שלט בארץ המנדט הבריטי. "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל" היה המקור החוקתי העיקרי של אותה תקופה, וממנו הנציב העליון הנפיק פקודות. ב-29 באפריל 1948 אישר הפרלמנט הבריטי חוק שהסדיר את סיום המנדט. עם זאת, ב-14 במאי 1948 פורסם מנשר שקבע שמועצת המדינה הזמנית היא הרשות המחוקקת, שהוראות החוק המנדטורי נשארות בתוקף, ושסעיפים מהמפורסם כ"ספר הלבן" של 1939, חקיקה שהגבילה עליית יהודים ורכישת אדמות, מבוטלים רטרואקטיבית.

כדי לתת מסגרת חקיקתית ברורה ולשמר רצף משפטי בעת המעבר משלטון זר למדינה עצמאית, פרסמה המועצה ב-19 במאי 1948 את פקודת סדרי השלטון והמשפט. היא קיבלה רוב החוקים והתקנות הבריטיים שנחוצים לתפקוד המדינה, ותקפה החל ממועד הכרזת המדינה, 15 במאי 1948. בנוסף נחקק חוק ששמר על עובדי ממשלת המנדט בתפקידיהם כעובדי ממשלת ישראל.

הפקודה יצרה גוף מחוקק בשם מועצת המדינה הזמנית. גוף זה קיבל סמכויות פרלמנטאריות רגילות: חקיקה, מיסוי, תקציב והכרזת מצב חירום. לאחר בחירות היא הפכה לאספה המכוננת, וכעבור מכן לכנסת.

הפקודה גם יצרה ממשלה זמנית כגוף מבצע. הממשלה קיבלה סמכות להוציא תקנות, תקנות שעת חירום ולהקים כוחות מזוינים. כל הסמכויות שהיו בידי נציגי השלטון הבריטי עברו אוטומטית לגוף זה.

הפקודה השאירה בתוקף את המשפט שהיה קיים בארץ ביום ה' באייר תש"ח (15 במאי 1948), פרט לשינויים שנבעו מהקמת המדינה ורשויותיה. בכך נשמרו חוקים בריטיים רבים עד שיחליפו אותם חוקים חדשים. במפורש בוטלו הוראות הספר הלבן של 1939 שהגבילו עליית יהודים ורכישת קרקעות.

הפקודה קבעה גם את יום השבת ומועדי ישראל כיום מנוחה רשמי. היא ביטלה דרישות לשימוש בשפה האנגלית והעניקה סימן חוקי לאופיה היהודי של המדינה.

הפקודה הייתה פתרון זמני שנועד לאפשר המשך שלטוני ושיפוטי בזמן המעבר. חלק גדול מהדינים המקוריים מהמנדט נותרו בפועל תקפים במשך זמן, עד שהכנסת החליפה והשלימה חקיקה ישראלית. מוסדות שנקבעו בפקודה הוחלפו בהדרגה, והאספה המכוננת הפכה לכנסת לפי חוק המעבר שנחקק לאחר הבחירות ב-16 בפברואר 1949.

פקודת סדרי השלטון והמשפט ניתנה ב-19 במאי 1948. זה היה החוק הראשון של מדינת ישראל.

לפני שהייתה מדינה שלטו בארץ הבריטים. תקופות שלטון של מדינה אחרת קוראים להן מנדט. הרבה חוקים היו מימי המנדט והם המשיכו לפעול.

ב-14 במאי 1948 נכתב מנשר שקבע שמועצת המדינה הזמנית היא הגוף המחוקק. חלק מהחוקים הישנים שנגמרים בדברו על איסורים נגד יהודים מבוטלים. זה כלל חוקים שאמרו שפחות מותר ליהודים לעלות ולרכוש אדמות.

הפקודה הקימה מועצה מחוקקת זמנית. אחר כך היא הפכה לאספה המכוננת ולבסוף לכנסת.

הפקודה גם הקימה ממשלה זמנית. הממשלה קיבלה כוח לנהל את המדינה, להוציא תקנות ולהקים כוחות מזוינים.

הפקודה אמרה שחוקים שהיו בתוקף בלילה שבו הוקמה המדינה נשארים תקפים, למעט שינויים שנדרשים בגלל המדינה החדשה. היא קבעה שיום השבת ומועדי ישראל יהיו ימי מנוחה רשמיים. היא גם ביטלה את הדרישה לשפה האנגלית.

הפקודה הייתה פתרון זמני כדי לאפשר למדינה להתחיל לעבוד. במשך הזמן הכנסת חקקה חוקים חדשים והחליפה חלק מהחוקים של המנדט. ב-16 בפברואר 1949 האספה המכוננת הפכה לכנסת.