פרשת עיזאת נאפסו

פרשת עיזאת נאפסו נגעה במעצר של קצין צה"ל ממוצא צ'רקסי בשם נאפסו. בנובמבר-דצמבר שנות ה־70 שירת כנציג קשר ללבנון, ונטען שפגש שם אדם שנקרא אבו קאסם. ב־4 בינואר 1980 נעצר על ידי השב"כ (שירות הביטחון הכללי) בחשד לבגידה (האשמה שעושים דבר המזיק למדינה) ולריגול (העברת מידע לאויב).

נאפסו שירת כקצין מודיעין וקיבל דמוקרים על מגעים עם אזרחים לבנונים. לפי התיק, הוא שמר על קשר עם אדם שטען שיודע על פעילות מחבלים. לאחר שפרש מצה"ל ב־1979, נדרש לעזרה בשטח ב־1980 והובא למעצר על ידי אנשי השב"כ.

החקירה נמשכה 14 ימים. נאפסו טען כי הפעלו נגדו לחץ כבד ולעינויים פסולים כדי לכפות עליו הודאה (הודאה = לומר שעשית משהו). בסופו של דבר מסר הודאה, ולאחר מכן הואשם והועמד לדין.

ב־1981 הורשע בבית הדין הצבאי בעבירות חמורות, ביניהן בגידה וריגול, ונגזרו עליו 18 שנות מאסר וגירוש מהצבא. בית הדין הסתמך בעיקר על הודאתו ועל עדויות של חוקרי השב"כ. ערעור בבית הדין לערעורים נדחה ב־יוני 1986.

במהלך השנים עלו ספקות לגבי החקירה. חלק מהפרסומים קישרו את המקרה לפרשות אחרות שבהן נטען על שימוש בלתי חוקי בשיטות חקירה. הפרקליט הצבאי הראשי אמנון נבו בחן את התיק. הוא הגיע למסקנה שחוקרי השב"כ שיקרו ושטענותיו של נאפסו על עינויי חקירה נכונות בעיקרן.

ב־24 במאי 1987 הודיעה התביעה בבית המשפט העליון שאין בידי הראיות ערך משפטי בלי ההודאה. בית המשפט ביטל את ההרשעה החמורה, וקבע שאפשר להשית עליו עבירה קלה של "חריגה מסמכות" (שימוש בסמכות שלא כדין). נגזרו עליו 24 חודשי מאסר מיום מעצרו והורדה בדרגה, והוא שוחרר מיד.

נאפסו ניסה להמשיך ולטהר את שמו. ב־פברואר 1988 עתר לבג"ץ לבחינת המשך חקירת אנשי השב"כ, אך העתירה נדחתה. בינואר 1989 נחתם הסדר פשרה בתביעה לפיצויים, ובמסגרתו קיבל סכום שמוערך בכמיליון שקלים, בתמורה להסכמה שלא לפרסם פרטים מסוימים. על יוסי גינוסר, שהיה אחד החוקרים הבולטים בתיק, הוטחה ביקורת חריפה על אופן הניהול, אך לא נגזר עליו עונש פלילי.

הפרשה הובילה להקמת ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שבדקה את שיטות החקירה של השב"כ בענייני טרור ופעילות חבלנית. הדו"ח חשף שימוש בעינויים ובעדות שקר בבתי המשפט. לחלק מהדו"ח הייתה אמנם חלק סודי שלא פורסם, ובמשך השנים התקיימו ויכוחים משפטיים על המסקנות. בסופו של דבר הפרשה שינתה באופן יסודי את כללי החקירה והשפיעה על היחס לשימוש באמצעי לחץ בחקירות ביטחוניות.

נאפסו היה קצין שהושבת מעבודתו ונעצר ב־1980 על ידי השב"כ (שירות הביטחון הכללי). הוא הואשם בבגידה (כאשר אדם פוגע במדינה) ובריגול (למסור סודות לאויב).

הוא נחקר במשך ימים רבים. נאפסו אמר שהוא סבל ונתן הודאה (הודאה = לומר שעשית משהו). אחר כך הוא נשפט בבית דין צבאי ונשלח לכלא.

ההרשעה הייתה ב־1981. מאוחר יותר אנשים וגופים שונים בחנו את החקירה. הם מצאו שייתכן שהחוקרים השקרו ושפעלו שלא כדין. בית המשפט העליון ב־1987 קבע שההודאה לא מספיקה להרשיע אותו בעבירות החמורות. הרשיעו אותו בעבירה קלה של חריגה מסמכות (חריגה מסמכות = שימוש בסמכות שלא נכון), ושוחרר.

נאפסו ביקש לקדם את שמו גם אחרי השחרור. הוא תבע את המדינה וקיבל פיצוי כספי בהסכם ב־1989. במהלך הפרשה הוקמה ועדת חקירה שנקראת ועדת לנדוי. הוועדה גילתה שימוש בשיטות חקירה לא חוקיות, ודיון ציבורי גדול נוצר בעקבות כך.

הפרשה גרמה לשינוי בהשגחה על שיטות החקירה. היא חשפה בעיות בחקירות ובבתי המשפט. זה עזר שאנשים ודוחות בדקו את הדרך שבה עושים חקירות ביטחוניות.