פרשת קו 300

פרשת קו 300 החלה באפריל 1984 והסתיימה בסוף 1986. בפרשה הרגו אנשי השב"כ (שירות הביטחון הכללי, שירות הבטחון הפנימי של ישראל) שני מחבלים שנתפסו חיים לאחר פעולת השתלטות על חטיפת אוטובוס. לאחר ההרג נחשפו ניסיונות לשיבוש חקירה, כולל עדויות שקר, זיוף דוחות רפואיים, והדלפות פנימיות.

ב-12, 13 באפריל 1984 ארבעה מחבלים פלסטינים עלו על אוטובוס קו 300 בדרך מתל אביב לאשקלון והחטיפו נוסעים. הנוסעים שוחררו בסוף האירוע בפעולת השתלטות צבאית. במהלך המבצע נהרגו שניים מהחוטפים ושתיים נתפסו בחיים. צלמי עיתונות צילמו את אחד המחבלים כשהוא מובל כפות ונראה בחיים.

החוטפים דרשו שחרור אסירים והצהירו שיש להם מזוודה כ"נפץ". לאחר דיווח מהנהגת שהוזמנה לרשויות, כוחות צה"ל ומבצעים מיוחדים עקבו אחרי האוטובוס עד שהוא נעצר ברצועת עזה.

ההשתלטות בוצעה על ידי סיירת מטכ"ל בפיקוד שקיבל מטכ"ל ורמטכ"ל. במהלך הפעולה שוחררו בני הערובה, אך נהרגה נוסעת ונפצעו מספר אחרים.

שני המחבלים שנתפסו חיים הובאו לשטח מוסתר. על-פי הראיות והעדויות, אנשי השב"כ הוציאו אותם להורג במקום מבודד. גופותיהם נשלחו לבית החולים וקבעו את מותם.

ראשית ניתנו הודעות סותרות לציבור. לאחר פרסומי עיתונות הוצגו תמונות שהראו מחבלים חיים לאחר ההשתלטות, וזה עורר זעזוע וצורך בחקירה ציבורית.

מונתה ועדת זורע לבירור האירוע. במהלך החקירה התגלו עדויות סותרות ושקרים מצד אנשי שב"כ. יוסי גנוסר, שנכח בוועדה, דלף מידע וסייע לשיבוש החקירה, לפי הממצאים. דוחות רפואיים טענו בתחילה שהמחבלים מתו מפגיעה אחת, אך בדיקות אישרו שיש ראיות למכות רבות.

ועדות נוספות חקרו את המקרה. הוועדות מצאו שהשב"כ שיבש את החקירה ושינתה מסמכים. חלק מהמעורבים הועמדו להליכים משמעתיים, וחלק זוכו. הוועדות גם קבעו שיש להבחין בין נוהגי הארגון לנורמות חוקיות.

בכירים בשב"כ שניסו לחשוף את הפרשה הודחו. לבסוף מספר אנשי שב"כ פנו ליועץ המשפטי והעבירו את המידע. פרסומים בעיתונות, ניסיונות לצנזור וכינון חקירות המשטרה גרמו למשבר פוליטי.

ב-1986 הוסכם על חנינה מראש (pardons) שניתנה לחלק מבכירי השב"כ, כולל ראש השב"כ אברהם שלום וחברים מרכזיים נוספים. החלטת הנשיא ואחר כך בג"ץ אישרו כי חנינה כזו אפשרית רק בנסיבות חריגות. למרות החנינות נפתחה חקירה משטרתית שנמשכה, ובמהלכה נחקרו גם פוליטיקאים בכירים.

פרשת קו 300 הובילה לפרישתם של בכירים בשב"כ ולשינויים פנימיים. כמה מעורבים המשיכו לשרת שנים לאחר מכן, אך חלקם נחסמו מתפקידים עתידיים בעקבות פסיקות בתי המשפט.

הפרשה פגעה באמון הציבור בשב"כ, חשפה שימוש בעינויים ובשקרים בחקירות, והביאה להקמת ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שבחנה שיטות חקירה. המלצות הוועדה הובילו לקווים מנחים חדשים לשיטות חקירה מותרות.

האירועים הוצגו בעבודות טלוויזיה ובקולנוע, ביניהן הסדרה "קו 300" (1997) וסרטים ותכניות תחקיר שעסקו בפרשה.

המונח "קו 300" הפך לביטוי ביקורתי בתרבות הישראלית. הוא משמש כהשוואה לפרשיות של הטיית חקירה או כשלים מוסדיים.

פרשת קו 300 התחילה באפריל 1984. ארבעה מחבלים השתלטו על אוטובוס קו 300 עם נוסעים. הכוחות צבאיים ושירות הביטחון הגיעו ושחררו את הנוסעים.

שניים מהמחבלים נהרגו במהלך הפעולה. שניים נתפסו חיים אך מתו אחר כך.

החוטפים אמרו שיש להם מזוודה מסוכנת. נוסעת שהייתה בהיריון הצליחה לברוח ולדווח למשטרה.

כוחות מיוחדים פרצו לאוטובוס ושחררו את בני הערובה. חלק מהנוסעים נפצעו ונפטרה נוסעת מאש ידידותית.

שני המחבלים שנתפסו הובאו לשטח מבודד ונפטרו שם. לאחר מכן נשלחו גופותיהם לבדיקה בבית חולים.

עיתונאים פרסמו תמונות שהראו שהמחבלים היו בחיים לאחר העצירה. זה גרם לחקירה כדי לבדוק מה קרה.

מספר בכירים בשירות הביטחון קיבלו חנינה. חנינה היא פגיעה בעונש; זאת החלטה מיוחדת שניתנת לעיתים נדירות. הפרשה פגעה באמון הציבור וגרמה לשינוי בשיטות חקירה.

השם "קו 300" הפך לסימן לבעיות בנוהל או כאשר מוסדות טועים.