הציץ הוא משלוח זהב שהכוהן הגדול לבש על ראשו בבית המקדש. מקום הנחתו על הראש, קרוב למקום התפילין (התפילין הם רצועות וארגז קטן שנקשרים על הראש בזמן תפילה). לפי המקורות, הציץ נועד לרצות על קורבנות שהומסרו בטומאה (טומאה = מצב טקסי של אי-טהרה).
הציווי על הציץ מופיע בספר שמות בתוך פירוט בגדי הכהונה. גם בתלמוד ובברייתא מופיעים פרטים על הכנתו ועל אופן השימוש.
בתלמוד מצוין שהציץ רוחבו שתי אצבעות ואורכו מקיף מאוזן לאוזן. יש מחלוקת: חלק מהמפרשים סברו שהגודל נקבע לפי מצחו של הכהן, ואילו לפי דעה אחרת הגודל אינו חיוני מדאורייתא.
על הציץ חרוטות אותיות. הרמב"ם מתאר שחוררים את האותיות מאחור עד שהן בולטות מלפנים. הראב"ד מתאר שכותבים אותיות באמצעות סיתות או הדפסת צורת האות מאחור. יש הסבר שהשיטות אינן מנוגדות בהכרח.
בברייתא נכתב שהשם ה' נכתב בשורה העליונה, ובשורה התחתונה נכתב 'קדש ל'. יש הלכה שמצד אחד מנסה להסביר את סדר המילים, ומצד אחר ראיות שאכן נהגו לכתוב את הכל באותה שורה.
הציץ נוקשר בחוטי תכלת. צורת הקשירה הייתה נושא מחלוקת בין הראשונים.
יש דעות שממקמות את הציץ מעל המצח, בדומה לתפילין. גם הפסוק מדבר על "מצח", אך ההסבר קרוב למיקום שהתפילין שמים בין העיניים.
כאשר הכהן הגדול חבש את הציץ, אסור לו להרים את ידיו מעליו בזמן עשיית חלק מהעבודות. על כך יש מחלוקת: רבי יהודה סבר שהוא מרים ידיו כפי שעושים שאר הכוהנים.
בפסוק נאמר שהציץ יָהיה על מצחו של אהרון ו'נשא אהרון את עוון הקדשים'. פירוש המפרשים הוא שהציץ מכפר על הקרבת קורבנות שנעשו בטומאה. הרמב"ם פוסק שאפילו אם הכהן הקריב בטומאה ולא ידע על כך, הציץ מרצה ואינו מצריך הקרבה נוספת. מקורות מציינים שהציץ מרפה על דמי הבקר, הבשר והחלב, בין בשוגג ובין במזיד.
בתלמוד נדונה סוגיית הטומאה כשהיא "מותרת בציבור", האם זה היתר שמחזיק מעמד בפני עצמו, או שההיתר תלוי בכך שקיים כהן גדול הלובש ציץ. ההלכה נוטה לדעה שהטומאה דחויה בציבור ולכן הציץ נחוץ, אך גם יש דעות הלכתיות נוספות.
במקרא המילה "ציץ" מופיעה גם במשמעויות אחרות, כמו פריחה של צמח או כשם מקום.
הציץ הוא פיסת זהב שהכהן הגדול חבש על הראש בבית המקדש. הכהן הגדול הוא הכהן החשוב ביותר. הציץ היה ליד התפילין. תפילין הם רצועות עם כיס קטן שמניחים על הראש והתפילה.
הציווי עליו כתוב בספר שמות. גם בתלמוד וספרים יש הסברים על איך להכין אותו.
הציץ היה ברוחב של שתי אצבעות. יש דעות שאמרו שאורכו צריך להתאים למידת המצח.
על הציץ חרוט שם ה' ומילים קדושות. יש ויכוח איך חורטים את האותיות: האם חוררים מאחור או מסיתים אותן.
יש שאמרו שהשם נכתב בשורה העליונה, ובשורה התחתונה נכתב 'קדש ל'. אחרים אמרו שהכל נכתב באותה שורה.
קושרים את הציץ עם חוט תכלת (תכלת = צבע כחול). היו ויכוחים איך לקשור אותו בדיוק.
חלק מהדעות אמרו שהוא מעל המצח, כמו התפילין. זה המקום בין העיניים.
כשחובשים את הציץ, הכהן הגדול לא יכול להרים את ידיו מעליו בעבודת המקדש. רבי יהודה חשב אחרת לפעמים.
הציץ עוזר לכפר על טעויות בהקרבת קורבנות שנעשו בטומאה. טומאה פירושה חוסר טהרה טקסית. המפרשים אומרים שהוא מרפה על דם, בשר וחלב שנקרבו בטומאה.
במקרא המילה 'ציץ' מופיעה גם לתאר פריחה בצמח ושם מקומות.
תגובות גולשים