צליבה

צליבה היא שיטת הוצאה להורג עתיקה שבה קושרים או ממסמרים אדם לצלב מעץ ומשאירים אותו שם עד מותו.

היא התקיימה בעיקר בין המאה השישית לפני הספירה למאה הרביעית לספירה. פרסים, מצרים, קרתגו והרומאים השתמשו בה. הצליבה קיבלה משמעות מרכזית עם צליבת ישו, והצלב הפך לסמל נוצרי.


צליבה שימשה בדרך כלל להרג פומבי ומכאיב. הפרטים השתנו מתרבות לתרבות לפי נוהג מקומי.


הנידון לעתים נשא חלק מהצלב אל מקום הוצאתו להורג. לרוב השתמשו בחבלים, במסמרים, או בשניהם כדי לקבע את האדם.


קיימו כמה צורות צלב: צלב כמו האות T, הצלב הנוצרי המוכר, צורת X או מוט אנכי בודד. ברגלי הנידון היו לעתים כיפופים כדי להגביר את הסבל.


בתיאורי המקורות מופיע קיבוע בידיים או בכפות הידיים, אבל בשר כף היד קשה לשאת משקל הגוף. לכן ייתכן שהמסמרים הוכנסו מעל מפרק היד, באזור שיכול לתמוך במשקל.

לעיתים היה משענת על הצלב כדי להקל במידה מסוימת. במספר מקורות מוזכרו דרכים שונות לקיבוע שתכליתן לשמר את הסבל ואת ההשפלה.


מוות בצליבה יכול להימשך שעות או ימים, בהתאם לשיטה ולבריאות הנידון. תאוריה נפוצה גורסת שמוות נגרם מחנק (תשניק) בגלל תנוחת הגוף שמקשה על הנשימה.

הרומאים שברו לעתים רגלי הצלוב כדי להאיץ את המוות. חוקרים מודרניים העלו סיבות נוספות, כמו הלם או התייבשות. יש גם דיון מדעי בשאלה איזה מנגנון הרג בפועל, ופרדריק זוגיבה הציע סיבות רפואיות נוספות.


התיעוד הארכאולוגי נדיר. במשלחן 1968 בירושלים נמצא שלד של יהוחנן בן חגקול. בעקביו נתפס מסמר, ורגליו היו שבורות. על המסמר נמצאו שאריות עץ זית.



יתכן שהצליבה החלה בפרס. אלכסנדר הגדול הפיץ מנהגים כאלה ברחבי ממלכתו.


הרומאים אימצו את המנהג ושימשו בו לענישת עבדים, מורדים ושודדים. אזרחים רומאים חופשיים בדרך כלל לא נצלבו, מלבד במקרה של בגידה.

הצליבה שימשה גם כאמצעי השפלה: הגוף הושאר לעתים בלתי קבור, כדי לפגוע בכבוד הנידון. בתקופת קונסטנטינוס נאסרה הצליבה ברומא.


ביפן נעשה שימוש בעונש דמוי צליבה בתקופות שונות. בתקופת סנגוקו הייתה שיטה שנקראה האריצוקה, שבה הנידון בדרך כלל נקשר לצלב ולא נוסמר.

היתה גם צורה של צליבה במהופך ושל צליבה במים. ב־1597 צולבו בנגסאקי עשרים ושישה מיסיונרים קתולים.


בעת הכיבוש הספרדי יש עדויות על שימוש בצליבה על ידי הילידים, כחלק מפרשנות שגויה של סמלים נוצריים.


במאה ה־20 וה־21 דווחו מקרי צליבה במצבים של סכסוכים וענישה קיצונית. חלק מהדיווחים במקומות מסוימים בעולם המוסלמי זמניים וקשים לאימות. יש גם מקרים היסטוריים של שימוש בצליבה בידי כוחות צבא בתקופות מלחמה.


מאמצע המאה ה־19 קבוצות מסוימות ביצעו נהלי צליבה בלתי קטלניים במסגרת פולחן. בפיליפינים יש מי שמצעדים צליבה כהבעת דבקות דתית, לעיתים גם עם מסמרים, אך באופן שאינו אמור להיות קטלני.


הדוגמה המפורסמת ביותר היא ישו, וצורת צלבו הפכה לסמל דתי מרכזי.

צליבה היא דרך ישנה להוציא אנשים להורג. קוראים לזה לקשור או למסמר אדם לצלב מעץ.

השיטה הייתה נהוגה לפני אלפי שנים. פרסים, קרתגו והרומאים השתמשו בה. בעקבות צליבת ישו, הצלב הפך לסמל נוצרי.


זה היה עינוי פומבי ועצוב. הדרכים והכלים השתנו ממקום למקום.


היו כמה צורות: T, הצלב הנוצרי המוכר, X או מוט אנכי בלבד.


הנידון הוקע על הצלב בעזרת חבלים או מסמרים. החוקרים חושבים שהמסמרים הוכנסו במקום שיכול לשאת את המשקל.


המוות היה בדרך כלל איטי. לעתים נשברה רגל כדי שהאדם ימות מהר יותר. אנשים גם מתו בגלל עייפות, צמאה או הלם.


באמצע המאה ה־20 נמצאה גופה בירושלים. על עקביה היה מסמר. המחקר מצביע על צליבה בעץ זית.


הרומאים השתמשו בצליבה כדי להעניש עבדים ומורדים. הם רצו להראות השפלה לפני אנשים רבים.


ביפן היו שיטות דומות. בתקופה מסוימת אותו עונש נקרא האריצוקה.


לעתים דווחו מקרים מודרניים, בעיקר בעימותים ובמקומות שיש בהם עונשים קשוחים. מקרים אלה נדירים וקשים לאימות.


בכמה מקומות, אנשים עושים חיקוי של צליבה במהלך טקסים דתיים. בפיליפינים יש מי שמבצעים זאת כדי להראות דבקות, בדרך שלא אמורה להיות קטלנית.


הצלוב המוכר ביותר הוא ישו. צליבתו משמשת כסמל חשוב לנצרות.