צער בעלי חיים (יהדות)

צער בעלי חיים ביהדות הוא המצווה שלא לגרום סבל לבעלי חיים. המושג לא נכלל בין תרי"ג המצוות, אך מופיע ברקע בפסיקות ובמסגרות הלכתיות, בעיקר בהלכות פריקה וטעינה (פריקה וטעינה = הורדת והעלאת משאות מבעלי חיים).

יש פסוקים ותלמוד שמזכירים את החובה לא להותיר בעל חיים עומד תחת משאו. הפסוק המפורסם הוא: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו...". בגמרא מובא סיפור על רבי יהודה הנשיא שלא ריחם על עגל לשחיטה, ונענש עד שלמד לרחם גם על גורי חולדות.

יש מחלוקת אם האיסור הוא דאורייתא (דאורייתא = מדין התורה, כלומר מצווה מן התורה) או דרבנן (דרבנן = פסיקה של חכמים). רוב הפוסקים ראו בו איסור דאורייתא, אם כי היו דעות אחרות. הרמב"ם כתב שההשגחה האלוהית היא על המין ולא על הפרט, ולכן השימוש ובשר בעלי החיים הותרו, אולם גם הוא ציין שהחז"ל ראו בצער בעלי חיים איסור.

הכלל ההלכתי הוא: כאשר יש התנגשות בין צורכי האדם לצרכי החיה, צורכי האדם קודמים. עם זאת, מותר לצער חיה רק לצורך ממשי ושלא יהיה יותר סבל מהנדרש. יש לחפש דרכים להפחית את הסבל ולמלא רק את המינימום הנדרש.

ההלכה בפוסקים ובשולחן ערוך מזכירה גם חובת הצלת בעלי חיים במצבים מסוימים. יש דיונים בשאלה מתי צריך להציל חיה וכיצד לפעול אם ההצלה פוגעת באדם או במחויבות אחרת.

נכתב כי אין באיסור צער בעלי חיים משום איסור על ציד עצמו, אך חלק מהפוסקים התנגדו לצייד כספורט מטעמים מוסריים.

נזכרות מספר התייחסויות מעשיות: איסור לקשור רגלי בהמות ועופות בצורה שמציקה להם, איסור להניח עוף לדגור על ביצים שאינן ממינו, וחובה לסייע לסוסים במקומות שקשה להם לעלות.

צער בעלי חיים משמעותו לא לגרום כאב לחיות. (מצווה = חוק דתי שחותרים לעשות.)

יש פסוק שאומר: "כי תראה חמור...". בסיפור תלמודי רבי יהודה הנשיא לא ריחם על עגל, ונלמד ממנו שצריך לרחם גם על בעלי חיים קטנים.

חכמים דנים אם המצווה היא מהתורה (דאורייתא = מהתורה עצמה) או שהחכמים חוקקו אותה (דרבנן = חוקים של חכמים). רוב הרבנים אמרו שהיא מהתורה.

כלל חשוב: צורכי האדם קודמים, אבל אם אפשר יש להפחית את הכאב של החיה ולפגוע בה כמה שפחות.

יש שכתבו שאפשר לצוד, אבל לא לצוד לשם כיף.

דוגמאות פשוטות: לא לקשור חיות חזק מדי, לא לכפות עוף לדגור על ביצים שלא שלו, ולעזור לסוס שעולה בדרך קשה.