קופטית

'''קופטית''' הוא שמה של ניב של השפה המצרית העתיקה. היא כתובה בכתב מיוחד שנקרא הכתב הקופטי, וניתן למצוא אותו עדיין בספרי תפילה של הכנסייה הקופטית. השם "קופטים" מתייחס לנוצרים מצרים שמוצאם מהמצרים הקדמונים; השם קשור ל־Αἴγυπτος, השם היווני למצרים. לידיעת ז'אן־פרנסואה שמפוליון, הכרה בקופטית עזרה לו לפענח את כתב החרטומים באבן רוזטה.

מקור הכתב הקופטי נובע מהמאה השנייה לפני הספירה, כשהשפה היוונית הפכה נפוצה בתקופת בית תלמי. כוהני הדת שהיו רגילים לכתוב בדמוטי, כתב מצרי קודם, החלו להשתמש באלפבית היווני כדי לכתוב מצרית. דמוטי הוא שם לכתב שהשתמשו בו לפני כן. כדי לייצג עיצורים שאין ביוונית הוסיפו שמות תווים נוספים מתוך הדמוטי. בהדרגה נוצר כתב קופטי תקני.

עם הופעת הנצרות כשלטון בסוף המאה השנייה לספירה, המנהיגים הכנסייתיים רצו לדבר לשפה שמבינים העם. המיסיונרים ידעו יוונית, אך העם דיבר מצרית. לכן התחילו לכתוב טקסטים מצריים בכתב היווני המשולב בתווים דמוטיים.

בתחילה נעשה ניסיון לכתוב רק ביוונית, אך הוסיפו שישה תווים לדיאלקט הדרומי שנקרא "צעידי" ושבעה תווים לדיאלקט הצפוני שנקרא "בוחיירי". במשך הזמן ניב הצעידי היה בולט ביצירות הספרות, אבל במאה ה־11, עם העברת הפטריארכיה מאלכסנדריה לקהיר, ניב הבוחיירי של אזור הדלתא הפך לשולט. כיום ניב הבוחיירי הוא הנמצא בשימוש בספרות הקופטית.

המאה ה־5 לספירה נחשבת לתור זהב של הקופטית. אחד מהדמויות המרכזיות היה הדיוקן הדתי סט. שנוטה (348, 466). שנוטה השתמש בקופטית כשפה ספרותית; הוא כתב טקסטים לנזירים ולרשויות, ושדרג את הסגנון והשימוש בשפה. לאחריו המשיכו להיכתב יצירות משמעותיות במאות ה־5 עד ה־7.

במחצית המאה ה־7 נכבשה מצרים על ידי הערבים. הממשל החדש דרש שליטה בערבית כדי לשמור על משרות ציבוריות. כך ירד מספר קוראי הקופטית החילוניים. בתוך כ־100 שנים נאלץ הבישוף סוורוס לכתוב בערבית.

עם זאת, הקופטית המשיכה לשמש בפולחן הדתי ושפת האיכרים. במקביל חדרו אליה מילים מערבית.

רדיפות ושינויים חברתיים לאחר הכיבוש והתקופות הבאות חישו את שקיעת השפה. חלק מהקופטים עברו לאמונה אחרת, וערבית החליפה בהדרגה את היוונית כשפה שנייה גם בכנסייה. ישנם טקסטים שבהם נראית ערביזציה, ערבית כתובה בכתב קופטי, ובסוף המאה ה־17 הקופטית כבר הפסיקה להיות שפת דיבור יום‑יומית.

במאה ה־19 נעשו ניסיונות להחזירה לשימוש בכנסיות ובהדפסות כתבי קודש. עם מהפכת 1952 חזרה הדומיננטיות לערבית. כיום הקופטית קיימת בעיקר בספרי תפילה, ומלמדים אותה לילדים בקהילות הקופטיות כדי לשמר אותה.

'''קופטית''' היא צורתה המאוחרת של השפה המצרית העתיקה. היא כתובה בכתב מיוחד שנקרא הכתב הקופטי. השם מגיע מהמילה "קופטים", הנוצרים שמתגוררים במצרים.

לפני כאלפיים שנה היו במצרים גם היוונים. אז התחילו לכתוב מצרית באותיות יווניות. כדי לכתוב צלילים שונים הוסיפו אותיות מדמוטי. דמוטי זה כתב מצרי ישן.

כשנפצה הנצרות, הכהנים רצו שהעם יבין אותם. הם כתבו טקסטים במצרית אך באותיות היווניות עם תוספות. היו שני דיאלקטים חשובים: הצעידי (דרום) והבוחיירי (צפון). היום משתמשים בעיקר בבוחיירי בספרי כנסייה.

במאה ה־5 היה חכם גדול בשם סט. שנוטה. הוא כתב הרבה ועזר להפוך את הקופטית לשפה ספרותית של הנזירים והכנסייה.

במאה ה־7 הגיעו הערבים למצרים. רבים נאלצו ללמוד ערבית כדי לשמור על עבודתם. עדיין השתמשו בקופטית בתפילות ובכפרים. מילים ערביות נכנסו לקופטית.

לאט־לאט רוב האנשים דיברו בערבית. בסוף המאה ה־17 הפסיקה הקופטית לשמש כשפה מדוברת. במאה ה־19 ניסו להחיות אותה בכנסיות. היום הקופטית נמצאת בעיקר בספרי תפילה, ומלמדים אותה לילדים בקהילה.