קטב מרירי

'''קטב מרירי''' מופיע במקרא ועולה גם באגדה ובהלכה. בדרך כלל הוא מוצג כשד, יצור מזיק־על־טבעי (שד = יצור רע שניזוק או מזיק לבני אדם). השם מוזכר פעם אחת בשירת האזינו בספר דברים.

המילה 'קטב' נמצאת כמה פעמים במקרא ומשמעותה הבסיסית היא "חורבן". 'מרירי' נדירה ונגזרת כנראה מהשורש מר"ר, כלומר קשורה ל"מר"; לכן הצירוף עשוי להתפרש כ"חורבן מר". מפרשים חלוקים: יהושע בלאו קישר את המילה למחלת אבעבועות שחורות, ויש קשר לשם 'רשף' כאלוהי הדבר.

בתלמוד הקטב מרירי מתואר כמזיק שמופיע בימי יום, ופועלו מתרחש בעיקר בשעות הצהריים. מדרש מדגיש שהשעה והתקופה חשובות: הוא נוהג בימי בין המצרים (התקופה שבין שבעה־עשר בתמוז עד תשעה־באב) ובשעות הצהריים. במדרשים יש תיאורים חזקים: ר' יוחנן אמר שהוא מלא עיניים ושערות, ורשב"ל אמר שעין אחת עליו יכולה להמית מי שרואה אותה.

פרשנים כמו רש"י והרמב"ן תרגמו והסבירו את הפסוקים ביחס לדמות זו. חלקם רואים ב'מרירי' שם של המזיק, וחלקים מקשרים למושגים רפואיים. בספריו של אסף הרופא מופיע 'קטב מרירי' כביטוי למחלות רעלת דם (toxicemia) ואלח דם (septicemia).

הלכה בשולחן ערוך מזהירה שלא לצאת לבד בשעות הצהריים בימי בין המצרים בגלל שלטון 'קטב מרירי'. המשנה ברורה ואחרים מפנים להיזהר בין צל לחמה. רבי עובדיה יוסף הזכיר מסורת זו והזהיר שלא ללכת בין שמש לצל בתקופה הזאת. בעקבות המנהג נוהגים חלק מהפוסקים שלא להכות ילדים בימי בין המצרים, מתוך חשש שהמפגע עלול להזיק יותר.

השם הופיע בתרגומים ועיבודים מודרניים: בתרגום של אברהם שלונסקי ל'מלך ליר', בדמויות בתרגום לעולם הפנטזיה ('רומח הדרקון'), כשם להקה ניסיונית ישראלית ובספרות מודרנית (למשל בספרה של יהודית קגן).

'''קטב מרירי''' מוזכר פעם אחת במקרא. הוא מוצג כשד, כלומר יצור רע שמזיק לאנשים.

המילה 'קטב' קשורה לחורבן. 'מרירי' קשורה למילה 'מר', כמו משהו מר. כך אפשר לקרוא לשם "חורבן מר".

בסיפורי חז"ל מסופר שהוא פעיל בעיקר בימי בין המצרים. לכן אמרו להיזהר בשעות הצהריים. יש תיאורים שאומרים שיש לו עיניים מוזרות. מי שרואה אותו עלול להיפגע.

בספרי הלכה כתוב שאפשר להיזהר בימים האלה ולא ללכת לבד בשמש הצהרים. חלק מהמנהגים נועדו להגן על ילדים. יש מי שאמר שאין להכות ילדים בימים האלה.

השם נשמע גם בספרים ובמוזיקה. יש להקה שנקראת 'קטב מרירי' והשם מופיע בסיפורים ובתרגומים.