קידוש ביהדות הוא אזכור קדושת היום, שבת או חג, בעזרת ברכה קצרה.
הקידוש נאמר בדרך כלל על גביע יין או על מיץ ענבים. בליל שבת ובחג יש מצווה מהתורה לקדש, וביום הקידוש הוא תקנת חכמים (דרבנן).
הפסוק בעשרת הדברות "זכור את יום השבת לקדשו" נחשב מקור למצוות קידוש בלילה. יש מחלוקת האם עצם הקידוש על היין הוא מהתורה או מדרבנן. מנהגים והלכות שונים מבוססים על פסקי ראשונים כמו רשי והרמב"ם, ועל השולחן ערוך.
נשים חייבות בקידוש לפי רוב הדעות, והן יכולות להוציא גברים ידי חובה.
בליל שבת מקדשים אחרי פרשת "ויכולו". הברכה מתחילה ב"בורא פרי הגפן" (ברכת היין) והברכה העיקרית מזכירה את השבת. בנוסחים שונים מוסיפים או משמיטים ביטויים כמו "כי הוא יום" ו"כי בנו בחרת".
ביום טוב מתחילים בבורא פרי הגפן ואז אומרים ברכה מיוחדת ליום טוב. אם יום טוב חל בשבת, משלבים פרשת ויכולו עם נוסח יום טוב.
יש מנהגים שונים לגבי נרות: חלק סוברים שיש להדליק לפני הקידוש, אך השולחן ערוך פוסק שאין צורך.
בקהילות מסוימות המקדש אומר "סברי" (הזמנה להקשבה) לפני ברכת היין. זה כדי שהנוכחים ייצאו ידי חובה בקידוש המקדש.
קידוש יום קצר יותר וכולל ברכת היין בלבד. קוראים לפניו לעיתים פסוקים על קדושת היום. מכונה "קידושא רבא" בארמית, למרות שהוא קצר יותר מקידוש הלילה.
יש קהילות שמברכות גם בסעודה השלישית, לפי שיטת הרמב"ם הממליצה לכבד את השבת ביין.
חכמים תיקנו שלא לאכול או לשתות לפני הקידוש, מרגע שקיבלת על עצמך את השבת או מרגע הכניסה שלה. מי שטעה והתחיל לאכול נעצר כדי לקדש.
הלכה: הקידוש צריך להיעשות במקום הסעודה, ולכן לא לעבור זמן רב בין הקידוש לאכילה. מעבר בין חדרים נתון במחלוקת תלמודית.
הגדרות מהי "סעודה" שונות: חלק מהפוסקים אומרים שלשתיית כוס יין די, אחרים דורשים לחם בשיעור מסוים.
הגביע צריך להיות שלם ונקי. היין צריך להיות תקין ולא פגום. המינימום לעניין הקידוש הוא רבע הגביע, ובדיעבד זה מספיק. המקדש צריך לשתות מהגביע כמות מסוימת, אבל בדחוקה טעם קל יתקבל.
יש מחלוקות הלכתיות לגבי יין מבושל, יין לבן ומיץ ענבים. חלק מהפוסקים פסלו יין מבושל או מיץ כשר, אחרים הרשו. בפועל מיץ ענבים בשימוש נפוץ, אך יש מי שמחמיר.
ניתן לקדש על לחם במקום על יין, כשמבצעים נטילת ידיים קודם. רוב הפוסקים מקילים בכך, אך יש מי שאסר. הרמ"א כותב שאפשר רק אם אין יין בעיר.
חמר מדינה הוא משקה שאינו מענבים (כמו וויסקי). יש מחלוקת האם הוא מחליף את היין. חלק מהראשונים פסלו אותו, אחרים כשרו. השולחן ערוך מציין את שתי הדעות ופוסק לפי דעת הרא"ש בכמה מקרים.
קיים מנהג לכסות את החלות בזמן הקידוש. ניתנו הסברים שונים למנהג זה, מקטגוריות של כבוד ועד כדי שמירה על סדר הברכות.
נוהגים שישיבה בזמן הקידוש כדי להראות שמדובר בסעודה. יש שכתבו שישיבה מועדפת, אך גם ראו טעמים דווקא לעמידה בחלקים. המנהגים משתנים בין קהילות.
בדרך כלל אב המשפחה או המכובד בבית עורך את הקידוש. חלק מהבתים מאפשרים שכל אחד יקדים ויקדש.
מי ששומע קידוש ונהנה ממנו יוצא ידי חובה גם אם לא שותה. עם זאת, מצווה לטעום מהיין. אם היין של הנוכחים פגום, המקדש יכול לשפוך מכוסו כדי לאפשר להם לצאת ידי חובה.
מנהג עתיק לקיים קידוש בבית הכנסת אחרי ערבית, בעיקר עבור האורחים שנשארים לאכול שם. יש חיזוקים והתנגדויות הלכתיות לנוהג זה. היום המנהג משתנה מקהילה לקהילה.
בנוסח הקידוש מופיע זכר ליציאת מצרים לצד זכר לבריאת העולם. יש על כך שאלות ותשובות רבות בנוסח ובפרשנות המסורתית.
לברכות הקידוש יש לחנים מקומיים ומסורתיים שמשתנים בקהילות השונות.
קידוש הוא ברכה שמזכירה שהיום קדוש. זה נהוג בשבת ובחגים.
בדרך כלל אומרים את הקידוש על כוס יין או על מיץ ענבים. ברכה קצרה זו נקראת על ידי ראש המשפחה או אדם מכובד.
בערב השבת הקידוש כולל את ברכת "בורא פרי הגפן". לפעמים אומרים קטע מהתנ"ך לפני הקידוש.
ביום טוב מקדשים גם כן, אבל הברכה שונה במילים שמתאימות לחג.
יש קידוש קצר ביום. קוראים לו "קידושא רבא" בארמית, אבל הוא קטן יותר מקידוש הלילה.
לא אוכלים לפני הקידוש. זו הוראה שרוצים לכבד את השבת.
אם אין יין אפשר לקדש על לחם אחרי נטילת ידיים. זה פתרון רק אם אין יין.
הכוס צריכה להיות שלמה ונקייה. טוב שטועמים מהיין אחרי שאומרים את הקידוש.
בבית בדרך כלל האבא עושה את הקידוש. בקהילות גם עושים קידוש בבית הכנסת לפעמים.
ברכה = משפט תודה וברכה לפני אכילה.
שבת = יום מנוחה וקדושה.
חמר מדינה = משקה שאינו מענבים, כמו וויסקי.
קידוש עוזר להפוך את הארוחה לחגיגית ומזכיר את קדושת היום.
תגובות גולשים