קמצא ובר קמצא

התלמוד הבבלי מצטט את סיפור קמצא ובר קמצא בפרק גיטין, באמרתו של רבי יוחנן. זו אגדת חורבן שמקשרת אירוע אישי להרס ירושלים בתקופת בית שני בסוף שנות ה־60 לספירה.

עשיר בירושלים מארגן סעודה גדולה. הוא שולח משרת להזמין את חברו בשם קמצא. המשרת טועה ומביא את בר קמצא, אדם שהעשיר שונא. בעל הבית כועס ומוציא את בר קמצא מהשמחה בבושת פנים.

בר קמצא נעלב. הוא מנסה לשלם עבור מה שאכל ושתה, ואפילו את כל עלות הסעודה, כדי שלא יגורש. בעל הבית מסרב בכל הצעה. לבסוף תופס אותו ומגרש אותו בכוח.

בר קמצא כועס על כך שחכמים ישבו ואינם מונעים את הביזוי. הוא נוסע אל הקיסר הרומי ומודיע שיש מרד בקרב היהודים. כדי להוכיח זאת הוא שולח לקיסר עגל לקרבן (מתנה שמביאים לבית המקדש כדי להקריב). בדרך הוא מטיל בעגל מום קטן. מום הוא פגם לפי ההלכה הדוחה את הקרבן, אך לפנים חיצוניות הוא לא נראה לרומאים.

במקדש הכהנים (הכמרים שאחראים על המועדים וההקרבות) מבינים שהעגל פגום ולכן לא מקריבים אותו. הקיסר מקבל מכך הוכחה לשטענות בר קמצא. המעשה מחזק את החלטת הקיסר לפגוע בירושלים, וזה מוביל לחורבן העיר בידי טיטוס.

אירוע נלווה הוא הוויכוח בקרב ראשי העם. חלקם נוטים להקריב את הקרבן כדי לשמור על "שלום המלכות" (השלום עם השלטון הרומי). רבי זכריה בן אבקולס מתנגד ומוציא פסק שלא להקריב. הוויכוח הזה, וגם שתיקת החכמים בסעודה, מודגש בגמרא כסימני פילוג וחוסר אחריות חברתית.

הסיפור מוצג במסורת היהודית כסיפור אזהרה על שנאת חינם, על פגיעה בזולת ועל ההשלכות של פילוג פנימי. בגמרא אומרים שהמקרה מדגים חוסר זהירות ונאיביות של המנהיגים. יש גם פירושים המסבירים את השם "קמצא" כסמל לפילוג. הסיפור מזכיר את חשיבות המניעה של השפלה ופגיעה באחרים ואת הצורך להתערב ולמחות כשנוצרת עוולה.

התלמוד מספר אגדה על קמצא ובר קמצא. היא מתקשרת לחורבן ירושלים לפני הרבה שנים.

יש עשיר שעושים לו מסיבת סעודה גדולה. הוא רוצה להזמין חבר בשם קמצא. המשרת טועה ומביא אדם אחר, בר קמצא. בעל הבית כועס ומוציא אותו מהמסיבה.

בר קמצא נעלב וניסה לשלם על האוכל כדי להישאר. בעל הבית סירב והוציא אותו בושה רבה.

בר קמצא הלך לקיסר רומא וסיפר שיש מרד. כדי להראות את זה הוא שלח עגל לקרבן לבית המקדש. קרבן זה הוא מתנה שמביאים למקדש ומקריבים.

בר קמצא גרם לעגל להיות עם פגם קטן. הפגם מונע מהכהנים (הכמרים במקדש) להקריב את העגל. הקיסר חשב שאכן היה מרד, ועל כך הלכו והחריבו את העיר.

הסיפור מלמד שאם פוגעים באנשים בתוך הקהילה, זה יכול לגרום לבעיות גדולות. גם השתיקה מול עוול היא רעה.