רב-תרבותיות

רב־תרבותיות היא גישה המדגישה קבלת זהויות תרבותיות שונות, במיוחד במדינות שמקבלות מהגרים. הגישה מניחה שאדם יכול להיות שייך לכמה תרבויות ולנוע ביניהן בחופשיות. מדיניות רב־תרבותית אומצה לראשונה בקנדה ב-1971 במטרה לצמצם מתחים בין קנדים צרפתים וקנדים אנגלים ולחזק את הקשר של קבוצות מוצא אחרות למדינה.

עם עליית ההגירה, חברות דמוקרטיות הפכו למגוונות יותר. יש מי שתומכים ברב־תרבותיות ויש מי שמתנגדים לה. תומכים מדגישים יתרונות כמו קלות השתלבות של מהגרים, כבוד לזהותם, יצירת תרבות סובלנית והעשרה הדדית דרך מסעדות, פסטיבלים ופעילויות אחרות. מתנגדים טוענים שהדגשת זהויות קבוצתיות עלולה להקשות על זהות אישית, להסיט תשומת לב מאי־שוויון כלכלי, ובמקרים קיצוניים לסתור חופש ביטוי ושוויון בין המינים.

כאן ההשוואה היא מול ליברליזם, תפיסה שמדגישה זכויות פרטיות וניטרליות של המדינה. רב־תרבותיות רואה סכנה בדיכוי תרבויות מיעוטים ומציעה לפעמים זכויות קבוצתיות כדי לשמר תרבות. זכויות קבוצתיות כוללות למשל אפשרות לשלטון עצמי או חקיקה פנימית ותקציבים לפעילות תרבותית. חסידי הרב־תרבותיות טוענים שליברליזם ניטרלי עלול לפגוע במיעוטים, לדוגמה בשפת הלימוד בבתי הספר.
במנגד, מבקרים כמו בריאן בארי חוששים מתרבויות לא־ליברליות שעלולות לפגוע בזכויות בני קהילה, ובמקרים כאלה יש להעדיף ערכי זכויות האדם. מדינות כמו קנדה ואוסטרליה מנסות לאזכר בין ערכי ליברליזם לרב־תרבותיות, ולעודד ביטויים תרבותיים כל עוד הם לא פוגעים בזכויות אדם.

חינוך רב־תרבותי נותן אוטונומיה לחבורה תרבותית להקים מוסדות חינוך בשפה ובמנהגים שלה. גישה זו מבוססת על יחס רלטיביסטי, כלומר רעיון שכל תרבות חשובה. תנאי חשוב הוא שמוסדות חינוך יעזרו גם לילדים להשתלב בקבוצות אחרות בחברה. המבקרים מציעים חינוך לרב־תרבותיות, או חינוך פלורליסטי, שבו המורה הוא מתווך ערכים ולא מעודד שום תרבות אחת בלבד.

בישראל הייתה תחילה מדיניות של כור היתוך, אך בפועל החינוך התפצל למספר מערכות: ממלכתי, ממלכתי־דתי, ערבי ועצמאי. עם העליות בשנות התשעים השונות, השונות התרבותית גדלה. חוקרים כמו ריטה סבר קוראים לפיתוח דיאלוג יצירתי בין כל השותפים בחינוך. אפשר לומר שישראל היא רב־תרבותית מבחינה דמוגרפית, אך עדיין קיימים חוסר שוויון ופוליטיקה של תרבות של הקבוצה השלטת.

פדגוגיה ביקורתית היא גישה חינוכית שבה מורים ותלמידים לומדים יחד, מתחילים מהמקום בו התלמידים נמצאים. יש חשיבות לניסיון ולשפה של התלמידים. השיטה מעודדת סקרנות, חקירה ושאלות רבות, ומלמדת לראות בעיות ממספר נקודות מבט. המטרה היא להעצים תלמידים, לעודד חשיבה ביקורתית ולסייע להם לפעול לשינוי חברתי.

רב־תרבותיות היא רעיון שאומר שכמה תרבויות יכולות לחיות יחד. תרבות היא הדרך שבה קבוצה חיה, מדברת וחוגגת. קנדה קיבלה מדיניות כזו ב-1971 כדי לכבד קבוצות שונות.

יש אנשים שאוהבים את הרעיון. הם אומרים שזה עוזר למהגרים להרגיש מכובדים. זה גם מביא אוכל, מוזיקה וחגיגות שונות. אחרים חוששים שזה יפריד בין אנשים. הם אומרים שצריך לדאוג ששום קבוצה לא תפגע בזכויות של אחרים.

ליברליזם (זה רעיון שמדבר על זכויות של כל אדם) מאמין בזכויות פרטיות שוות. רב־תרבותיות אומרת שאולי צריך גם לזכור זכויות של קבוצות כדי לשמור על המנהגים שלהן. אבל יש מקרים שבהם מנהג עלול לפגוע בזכויות של אנשים. אז מדברים על מה חשוב יותר.

חינוך רב־תרבותי מאפשר לקבוצות להקים בתי ספר משלהן. לעומת זאת, חינוך לרב־תרבותיות מלמד להכיר ולכבד את כל התרבויות. בישראל יש כמה מערכות חינוך שונות. חוקרים אומרים שיש ללמוד בדיאלוג ולכבד את כולם.

פדגוגיה ביקורתית היא דרך ללימוד שבה המורה והתלמידים חוקרים יחד. היא מתחילה מהמקום שבו התלמידים נמצאים. השיטה מדגישה סקרנות ושאלות רבות. המטרה היא לעזור לתלמידים לחשוב בכוחות עצמם ולרצות לשפר את החברה.