רימון יד

רימון יד הוא פצצה שנועדה להיזרק על ידי חייל. השם נגזר מהפרי רימון, בגלל הגודל וההשוואה בין גרעיני הרימון לבין הרסס, חתיכות מתכת קטנות שמשתתפות בפגיעה.

בזמנים רחוקים השתמשו ב"אש יוונית", תערובת נפט וכוהל, שהושלכה בכדים ונצתה עם נפילתם. צבאות מוסלמיים אימצו טכניקה זו ונלחמו בה נגד הצלבנים. פריטים מסוג זה נמצאו גם בחופי ישראל.

מאז היו יחידות מיוחדות שנקראו גרנדירים, חיילים שמומחים בזריקת רימונים. עם הזמן כל חייל קרבי הוכשר בזריקתם, כי השימוש ברימונים התפשט.

במהלך ההיסטוריה פותחו ורככו רימונים: הפינים פיתחו פצצות תבערה שנקראו "בקבוקי מולוטוב". בקבוקי תבערה כאלה שימשו גם ביישוב העברי במלחמת העצמאות, למשל בדגניה, כשניסו לעצור טנק.

בשנת 1848 המציא רוברט ייל את רימון העשן הראשון. רימון עשן מייצר ענן עשן גדול לזמן ארוך, כדי להסתיר תנועת כוחות. במלחמות כמו קרים ובמלחמת האזרחים האמריקנית השתמשו גם ברימונים מאולתרים.

בתחילת המאה ה־20 הורתה בריטניה להסיר רימונים מהלחימה ב־1902 בגלל הסיכון לשולחיהם ויעילות נמוכה. שנתיים לאחר מכן, אחרי דיווחים מהחזית של מלחמת רוסיה, יפן, חזרו והחלו לפתח רימונים קטלניים ובטוחים יותר.

בשנת 1915 המציא ויליאם מילס את רימון היד המושהה, שנפתח לייצור וכניסה לשימוש בלוחמת התעלות. רימון זה מתפוצץ אחר מספר שניות מרגע שחרור המנוף ומפזר רסיסים.


בצה"ל משתמשים בעיקר ברימון רסס 26, שהוא הגרסה הישראלית לרימון M26 האמריקאי. לרימון זה יש השהייה של 4.5 שניות. טווח ההרג שלו נמדד ברדיוס כ־8 מטר, וטווח הפציעה עד כ־15 מטר. קיימת גם גרסה 26ב, שבה הוכנס מנגנון שמונע פיצוץ במקרה של פגיעת קליע.

בצה"ל נהוג גם רימון עשן סימן 5 בחמישה צבעים: אפור, כחול, ירוק, צהוב ואדום. לכל צבע יש משמעות שונה לשימוש בשדה הקרב.

ישנם רימונים שנועדו להישלח ממטול רימונים, קנה ייעודי לירי רימונים, או מרומה רימונים המותקן על רובה.


בעת שחרור הניצרה המנוף (ידית האחיזה הקפיצית) משתחרר. אז הנוקר (חלק שפוגע בפיקה) נורה אל הפיקה (החלק שמייצר ניצוץ). הפיקה יוצרת ניצוץ שמדליק את פתיל ההשהיה (חוט הדליקה). לאחר שהפתיל נשרף הוא מפעיל את הנפץ (החומר הנפץ הקטן). הנפץ גורם לפיצוץ חזק שמדליק את חומר הנפץ המרכזי.

הפיצוץ מפרק את מעטפת הרימון וזורק רסיסים לכל עבר. ברימונים שאינם רססיים מחליפים את רוב החומר בפחמן, בגז או בחלקים שיוצרים עשן או רעש חזק במקום רסיסים.

רימון יד הוא פצצה קטנה שמיידים אותה. השם מגיע מהרימון, הפירות, כי החלקים שבתוך הרימון מזכירים רסיסים. רסיסים הם חתיכות מתכת קטנות.

לפני הרבה שנים זרקו כדים עם "אש יוונית", שמן שנשרף. צבאות השתמשו בכך במלחמות ישנות. חיילים מיוחדים שקיללו רימונים נקראו גרנדירים. היום רוב החיילים לומדים לזרוק רימונים.

הפינים פיתחו בקבוקי תבערה שנקראו בקבוקי מולוטוב. בקבוקים כאלה שימשו גם ב־1948 בדגניה נגד טנק. רימוני עשן הומצאו כדי להסתיר חיילים בעשן.

בשנת 1915 ויליאם מילס יצר רימון מתוכנן שמתפוצץ אחרי כמה שניות ומפזר חתיכות ברזל.


צה"ל משתמש ברימון רסס 26. יש לו השהייה של 4.5 שניות. הוא מסוכן בטווח של עד כ־8 מטר. יש גם גרסה עם הגנה מפני פגיעה של קליע.

צה"ל משתמש גם ברימון עשן סימן 5. יש לו חמישה צבעים: אפור, כחול, ירוק, צהוב ואדום. כל צבע אומר משהו לשומרים.


שורט של ההסבר:
החייל מושך את היתד, ואז זורק. המנוף נופל. הנוקר (חלק שפוגע) פוגע בפיקה (חומר שיוצר ניצוץ). הניצוץ מדליק פתיל השהיה (חוט דולק). אחרי שהפתיל נשרף, הנפץ (חומר שמתחיל את הפיצוץ) מתפוצץ. Explosion, חתיכות עפות והן עושות נזק. ברימונים אחרים יש עשן או רעש במקום חתיכות.