השָׁאוֹל הוא שם לעולם המתים כפי שהוא מופיע בתנ"ך. בעולם התפיסתי הקדום היו השמים למעלה, הארץ מתחתיה, התהום מתחת לארץ, ובתחתית־המציאות עומד השאול. על פי הכתובים, נשמות המתים יורדות לשאול. מקור השם עמום והוא לא ממש מקביל למילים בשפות שמיות אחרות. במקורות מאוחרים השאול מופיע גם ככינוי לגיהנום (מקום עונש), או כאחד ממדורותיו.
התנ"ך מתאר את השאול כמדור תחתית של העולם, מקום אליו "יורדים" המתים. לעתים מוזכרת העלאה באוב, פולחן של תקשור עם רוח המת (הסבר: העלאה באוב היא ניסיון לקרוא או לשוחח עם נפש המת). יש גם תיאורים שבהם אפשר לברוא או להוציא נשמה משם ברצון ה'. ברוב הטקסטים כל הנשמות נשלחות לשאול בלי הבחנה בין צדיק לרשע, ולכן אין אצל הפשט אזכור ברור לגן עדן או לגיהנום כמקומות של שכר ועונש.
עם זאת, המושג מופיע לעתים בקונטקסטים של מוות טראגי או שלילי. למשל, יעקב מצטט חשש ל"לרדת בשאול" אם יקרה דבר רע לבנימין. בסיפורי אסונות, כמו עונש קורח שמגיע כתוצאה מפעולתו, מתוארת הארץ ש"נפתחת" ובלעה אנשים חיים לשאול. יש גם דימויים של שאול כיישות בולעת או כמקום בעל בטן ענקית, שבו נשמות יושבות, תיאור שמופיע גם בספר יונה ובמשלים.
בתנ"ך מופיעים גם כינויים נוספים לשאול, כמו "בור", "שחת" ו"אבדון". תיאורי השאול כוללים גם הדמיות לשאול שאינן שבעות, ודימויים המתקשרים למוות וצלמוות.
קיימים קווים משיקים בין השאול התנ"כי לבין "בית החופשית" האוגריתי ומעצם תפקידו של האל מות (אל המוות) בשירה האוגריתית. בשתי המסורות השאול מתואר כמקום תת־קרקעי ונשמות־מתים יושבות בו, ולעתים כתופעה בולעת. עם זאת, באוגרית האלים עצמם יכולים לרדת לשם, והדימוי של השמש שנבלעת בלוע מות שונה מתפיסת המקרא, שבה השאול נראה לרוב כעולם סטטי שממנו אנשים מגיעים על ידי מוות.
עוד במקורות חוץ־מקראיים יש קשר בין השאול והרפאים, נפשות שתישארנה בעולם בשלב כלשהו.
זיהויים לשוניים של השם "שאול" שניסו לגרום לו מקבילה בשפות אחרות הם שנויים במחלוקת. אליעזר בן־יהודה טען שאין לשם גזרה שנהוגה בשפות שמיות אחרות והציע השוואות מורכבות לשפות עתיקות כמו אכדית.
בפירוש החז"ל ובמשנה התפתחו רעיונות שונים. הם השתמשו בפסוקים כדי לבסס את המחשבה על עולם הבא, שבו יש הפרדה בין צדיקים לרשעים, רעיון שלא נראה בבירור בפשט התנ"ך. כך התגבשו תפיסות של גן עדן וגיהנום כמקומות שבני אדם מגיעים אליהם לאחר המוות, לפי מעשיהם.
גם בפי חז"ל הפסוק המדבר על שלא־לעזוב את הנפש לשאול משמש כדי להדגיש את ערך החיים והקיום בעולם הזה לעומת עולם הבא.
שאול הוא שם לעולם שבו נמצאים המתים לפי התנ"ך. זו תמונה של מקום מתחת לאדמה. אנשים שנפטרו "יורדים" לשם.
בתנ"ך כתוב שכל הנשמות מגיעות לשאול, בלי חלוקה לצדיקים ורשעים. יש גם סיפורים על אנשים שנבלעו באדמה ושלחו אותם לשאול, כמו בסיפור של קורח. בספר יונה יש דימוי של בטן גדולה שאוכלת אדם, זו דרישה להראות שהשאול "אוכל" בני אדם.
המילה "העלאה באוב" היא שם לטקס שבו מנסים לדבר עם רוח המת. לפעמים הכתובים מדברים על העלאה כעל מעשה שנעשה ברצון ה' או כתוצאה מכוח עליון.
במדינות עתיקות אחרות, כמו אצל האוגריתים, היה להם רעיון דומה לבית המתים. גם שם דיברו על אל בשם מות שהוא קשור למוות.
מאוחר יותר, חז"ל פירשו חלק מהפסוקים כך שהתמונה משתנה. הם דיברו על מקום של שכר ועונש אחרי המוות, רעיון של גן עדן וגיהנום.
תגובות גולשים