בבלשנות של השפות השמיות, כמו עברית, שורש הוא רצף של בדרך-כלל שלושה עיצורים. העיצורים האלה, שנמצאים בסדר קבוע, משתלבים בתבניות שונות כדי ליצור מילים. במקורות הערביים קוראים לזה ג'דר (جذر). באנגלית משתמשים במונח Semitic root.
עיצורי השורש נקראים רדיקלים, או אותיות השורש. מסורתית משתמשים בדגם פ-ע-ל כדי להסביר שורשים תלת־עיצוריים: האות הראשונה נקראת פה"פ, השנייה עה"פ והשלישית לה"פ. חוקרים מודרניים מציעים גם את הדגם ק-ט-ל, כי הוא מופיע בכל השפות השמיות ועמיד לשינויים פונולוגיים. שורשים בני ארבעה עיצורים קרויים "שורשים מרובעים"; יש גם מקרים נדירים של חמישה עיצורים, בדרך כלל במילים שאולות.
השורש הוא סוג של מורפמה, יחידת משמעות שלא עומדת לבד. הוא חייב להתמזג בתוך משקל או בניין (תבנית שמשנה את תפקוד המילה). השילוב נקרא שיבוץ או יציקה: המורפמה של השורש נזרקת לתוך תבנית אחרת, ולא פשוט נדבקת אליה. לכן מדברים על מורפמה שזורה (non-concatenative).
לפי זה, לשורש יש משמעות בסיסית אך עמומה. כאשר הוא משובץ במשקל, המשמעות נהיית מדויקת. למשל: סָקַל (בניין קל) פירושו 'השליך אבנים על מישהו', ואילו סִיקֵל (בניין פיעל) פירושו 'הוציא אבנים ממקום כלשהו'. תכונה כזו נדירה בשפות שאינן אפרו-אסיאתיות.
יש ויכוח בלשנים אם השורש הוא רק כלי תאורטי או חלק מהידע הלשוני של הדוברים. יש עדויות אינטואיטיביות, כמו משחקי מילים שבהם שומרים על משקלי המילים אבל מחליפים רדיקלים. מחקרים אחרים מראים שהגזירה של פעלים משמות עצם לעיתים לא מתאימה לתאוריה הפשוטה של שורש, ומציעים שיש יחידות ביניים שנקראות שורשנים.
בחלק מהשורשים עומדים חלק מהרדיקאלים כפונמות חלשות, שנראות לפעמים כתנועות. בעברית מכנים זאת גזרות: למשל גזרת פ"נ בה רדיקל ראשון הוא נ', וגזרת ל"א שבה הרדיקל האחרון הוא א'.
שורשים מרובעים מופיעים לעיתים משמות עצם, או כתוצאה מהרחבה של שורש תלת־עיצורי (כמו ג-ל-ג-ל מ-ג-ל-ל). כששורש נוצר ממילה לועזית, יש שמירת צרורי עיצורים לאורך הנטייה, כאילו כל צרור הוא אות אחת, לדוגמה "פלרטט" מ"פלירט".
לפעמים העיצורים של מילה שכבר משובץ בה שורש הופכים לשורש חדש. שורש כזה נקרא שורש תנייני. בעברית החדשה זה נפוץ, למשל ת-פ-ק-ד (תִפְקֵד) נגזר מ־פ-ק-ד דרך המילה "תפקיד"; א-ב-ט-ח (אִבְטֵחַ) נגזר מ־ב-ט-ח דרך "אבטחה".
יצירת שורש תנייני נעשית בשתי דרכים עיקריות: ניתוח צורני מחודש, שבו הדובר מתייחס לחלקי המשקל כחלק מהשורש; או סחיטה, השמטת תנועות מבסיס המילה כדי ליצור רצף עיצורים חדש. תהליך כזה יכול לחזור שוב ושוב. לדוגמה, תהליך ארוך יצר את ת-ח-ל, שנגזר מהשורש הקלאסי ח-ל-ל, ואחר כך נגזר ממנו א-ת-ח-ל.
למרות הטענה שרוב השורשים הם תלת־עיצוריים, קיימת תיאוריה שאומרת שהשורש הקדום היה דו־עיצורי. בהמשך התפתחו שורשים לתלת־עיצורים בהוספת תנועה או עיצור, או בהכפלת העיצור השני. יש שמצביעים על משפחות שורשים דומות ומציעים שמקורה שורש דו־עיצורי שהתפתח למשמעויות שונות. רוב החוקרים מקבלים את הרעיון לגבי כמה פעלים, אך אינם מסכימים עליו לגבי פעלים "שלמים" שבהם כל העיצורים ברורים.
עד אמצע ימי הביניים התקיימה גישה רב־גונית, שלפיה השורש נקבע על ידי אותיות שחוזרות בכל נטיות המילה, והמספר לא קבוע. בשיטה זו היה אפשר לשייך לשורש אף אות אחת בלבד. תפיסה זו קודמת, והיא נחשבה בנוסח מנחם בן סרוק.
בסוף המאה ה־10 וחידוש בידי ר' יהודה אבן חיוג' חזרה הגישה שהשורש הוא תלת־עיצורי. רבי יונה אבן ג'נאח כתב את "ספר השורשים" ושימש להפצת הרעיון. חיוג' הראה שגם פועל כמו "קום" הוא שלָשי, בכך שסימן אותיות נסתרות במבטא, רעיון שנודע כתורת "אלסאכן אללין".
בשפות כמו עברית, המילה נבנית על רצף של אותיות בשם שורש. בדרך כלל השורש הוא שלוש אותיות. את האותיות האלה קוראים רדיקלים.
רדיקלים הם האותיות שנותנות את משמעות המילה. לדוגמה דגם נפוץ הוא פ-ע-ל. יש גם שורשים עם ארבע אותיות. מילים משאילות יכולות להוביל לשורשים ארוכים יותר.
שורש לא יכול לעמוד לבד. הוא חייב להצטרף לתבנית שמוסיפה אותיות ותנועות. השילוב הזה נקרא שיבוץ. כך נוצרת משמעות מדויקת.
למשל, אותה קבוצת אותיות יכולה לתת שתי מילים שונות. סָקַל פירושה 'השליך אבנים', וסִיקֵל פירושה 'הוציא אבנים'.
לפעמים יוצרים שורש חדש מתוך מילה קיימת. קוראים לזה שורש תנייני. זה קורה כשמפשטים או משנים את המילה המקורית.
חוקרים אומרים שהשורש התפתח, ואולי פעם היה בן שתי אותיות. במאה ה־10 יהודה אבן חיוג' וטקסטים אחרים חיזקו את הרעיון שהשורש בדרך כלל שלוש אותיות.
