שיטפון הים הצפוני

שיטפון הים הצפוני בלילה שבין 31 בינואר ל-1 בפברואר 1953 והסערה שפקדה את המים יצרו אסון חמור בחופי הולנד ואנגליה. גאות גבוהה (עלייה עמוקה של מפלס הים) שהוחמרה על ידי סופה הביאה לעלייה מקומית של עד 5.6 מטרים מעל ממוצע פני הים. סוללות המגן נשברו והוצפו אזורים נרחבים. בסך הכל נהרגו כ-2,373 איש: 1,835 בהולנד, 307 באנגליה ועוד כ-230 אנשים על כלי שיט בים הצפוני. רבים בהולנד מציינים את האירוע ב-1 בפברואר.

בלילה נפרצו סוללות רבות במחוזות זיילנד, דרום הולנד וצפון הולנד. שטחים גדולים הוצפו, כולל פולדרים, אזורי אדמה שהוצאו מהמים בעזרת סכרים והם נמצאים מתחת לגובה פני הים. רבים מהפולדרים התמלאו מים לחלוטין.

באותה תקופה רדיו מקומי לא שידר בלילה, ורשתות מדידת מזג אוויר פעלו רק ביום. לכן אזהרות לא הגיעו בזמן לאוכלוסייה. הסופה השביתה טלפונים וטלגרף. חובבי רדיו הקימו רשת חירום אלחוטית, שהייתה ערוץ התקשורת היחיד של אזורי האסון עם העולם במשך עשרה ימים. האירוע התחולל במוצאי שבת, ולכן שירותים ציבוריים רבים לא היו מאוישים.

ההצפות כיסו 1,365 קמ"ר אדמה, כולל כ-9% מהאדמה החקלאית של הולנד. ארבעה עשר איים הוצפו, שבעה מהם באורח קשה. ועדת חקירה מצאה שמתו 1,835 תושבים בהולנד, ו-70,000 אנשים פונו מבתיהם. כ-30,000 בהמות טבעו, 47,300 מבנים נפגעו וכ-10,000 הוצאו מכלל שימוש. הנזק הכולל הוערך ב-895 מיליון גילדן הולנדי.

מקטע בסוללה לא היה מוגן היטב. הוא קרס כשחלק ממי הים פרצו פנימה. בראש העיירה Nieuwerkerk aan den Ijssel הורה לבעל ספינת הנהר de Twee Gebroeders לנווט את הספינה אל הפרצה. הספינה נתקעה שם וסתמה את החור, ובכך מנעה חדירה גדולה יותר של מי ים והגנה על מיליוני תושבים.

מדינות שכנות שלחו חיילים לעזרה. צבא ארצות הברית שלח מסוקים מהגרמניה לשירותי חילוץ. המלכה יוליאנה והנסיכה ביאטריקס ביקרו באזורים הפגועים בתוך ימים ספורים. הושקה מגבית לאומית וסיוע בינלאומי לשיקום. פוליטית הוביל האסון לחקיקת תוכנית דלתא, פרויקט הנדסי רחב להסדר קו החוף והגברת מיגון הסוללות. במסגרת התוכנית נסגרו רבות משפכי הנהרות, וב-1998 הסתיימו העבודות עם הקמת מחסום נגד נד סופה (מחסום שמגן מפני עליות חדות במפלס הים) על שפך הריין בקרבת רוטרדם.

בבריטניה הורגש נזק לאורך למעלה מ-1,600 ק"מ של חוף. הוצפו שטחים שמעל אלף קמ"ר, יותר מ-30,000 אנשים פונו וכ-24,000 נכסים נפגעו. על אדמת אנגליה נהרגו 307 בני אדם. עוד 224 אזרחי בריטניה מתו על כלי שיט בים הצפוני, ובמניין זה נכללים 132 מנוסעי המעבורת הנסיכה ויקטוריה שטבעה. האסון הוביל להקמת מחסום התמזה בשנות ה-80 כדי להגן על לונדון.

חלקים מחופי בלגיה נפגעו קשות. נזק גדול נרשם בערים כמו אנטוורפן ואוסטנד.

בלילה שבין 31 בינואר ל-1 בפברואר 1953 סערה גדולה וגלים גבוהים גרמו להצפות בחופי הולנד ובבריטניה. מפלס הים עלה מאוד, ובמקומות מסוימים הגיע עד 5.6 מטרים מעל הרגיל. בגלל זה סוללות ההגנה נשברו ומים נשפכו פנימה. כ-2,373 אנשים מתו: רובם בהולנד.

בסוללות רבות במחוזות זיילנד, דרום הולנד וצפון הולנד נוצרו חורים. אזורים שנקראים פולדרים, אדמה שנשמרת עם סכרים ומתחת לפני הים, הוצפו במים.

בלילה לא היו שידורי רדיו מקומיים, ורבים לא קיבלו אזהרות בזמן. טלפונים ותקשורת נפגעו. חובבי רדיו עזרו והקימו רשת חירום לאנשים הפגועים.

מים כיסו הרבה אדמות: כ-1,365 קמ"ר. אלפי בתים ניזוקו והרבה חיות מתו. בהולנד פונו כ-70,000 אנשים מבתיהם.

בחלק מסוללה נוצר חור גדול. בעל ספינה הוביל את הספינה אל החור וסתם אותו. כך נמנע אסון גדול יותר.

מדינות אחרות שלחו עזרה. המלכה ובני משפחת המלוכה ביקרו באזורים הפגועים. בהמשך בנו הגנות טובות יותר על החוף, כולל מחסום גדול שמגן מפני גל גדול.

גם באנגליה נגרם נזק גדול לאורך החוף. אלפי אנשים פונו ועשרות אלפים נכסי נדל"ן נפגעו. אחרי האסון בנו מחסום חזק בתמזה כדי להגן על לונדון.

גם בבלגיה נשברו סוללות ונגרם נזק בערים כמו אנטוורפן ואוסטנד.