שיטת השוברים בחינוך

שיטת השוברים בחינוך משתמשת בשוברים (קופונים כספיים למימון לימודים) כדי לאפשר להורים לבחור איפה ילמדו ילדיהם. הרעיון נועד להגדיל את חופש הבחירה וליצור תחרות בין בתי ספר. תומכיה טוענים שהתחרות תשפר את הביצועים של בתי הספר.

הרעיון קיבל ניצנים כבר בסוף המאה ה-18 אצל כותבים כמו אדם סמית ותרומות של תומאס פיין. ברקע ההיסטורי מופיעות גם דעות יהודיות על מימון ציבורי של לימודים, למשל אצל רבנים מהמאה ה-13 ועד מנהיגים רוחניים במאה ה-18. ג'ון סטוארט מיל נחשב לראשון שהציע תוכנית שחוסלת את הבעיה בכללותה, ומילטון פרידמן קידם את רעיון השוברים שוב באמצע המאה ה-20 (1955).

מחקרים מציגים תמונה מעורבת. מחקר משנת 1992 בסקוטלנד לא מצא שהורים בוחרים לפי הישגים, אך זיהה ריבוד חברתי כתוצאה מהשיטה. גם מחקר מקליפורניה לא מצא שיפור בהישגים. מצד שני, עבודות עדכניות טוענות שאפרו-אמריקאים הרוויחו מתוכניות מסוימות. מחקר משנת 2019 במחוז קולומביה מצא שבתי ספר פרטיים שנכנסו בעקבות שוברים הציגו תוצאות גרועות יותר במתמטיקה ובקריאה.

מאמצעים משנות ה-80 הופעלו תוכניות שוברים במדינות רבות בארה"ב. רוב התוכניות ממוקדות באזורים ספציפיים או במשפחות הכנסות נמוכות. בפסק דין זלמן נגד סימונס-האריס החליט בית המשפט העליון שתוכנית השוברים בקליבלנד חוקתית, אף שרבים מהמנצלים הלכו לבתי ספר דתיים. בין 1990 ל-2000 עלה מספר התלמידים שקיבלו שוברים מכ-5,000 ליותר מ-60,000; בשנת 2000 קרוב ל-50,000 שוברים ניתנו על ידי מוסדות צדקה פרטיים. ב-2013 כ-300,000 תלמידים בארה"ב השתמשו בשוברים.
בשנות ה־2010 וה־2020 נחקקו תוכניות רחבות יותר: וויסקונסין, אוהיו ואינדיאנה הן דוגמאות לתוכניות ממשמעותיות. ביוני 2022 העבירה אריזונה תוכנית שוברים אוניברסלית. בית משפט בוירג'יניה המערבית אישר בתיק משנת 2022 תוכנית כזו. ב-2023 חוקקו תוכניות בשש מדינות כהיקף אוניברסלי, ובסך הכל ב-14 מדינות החיקו חוקים דומים. בחוק בטנסי משנת 2025 הוסדרו שוברים של עד 20,000 דולר, מתוכם חצי לתלמידים בעלי הכנסות נמוכות וחצי ללא הגבלה על ההכנסה.
התוכנית שנויה במחלוקת פוליטית: מפלגות שמאל (הדמוקרטיות) טוענות שהשוברים מדללים משאבים מבתי הספר הציבוריים ומממנים בתי ספר דתיים. תומכים מדגישים את זכות הבחירה של ההורים. סקרים בתחילת שנות ה-2000 הראו תמיכה קלה בתוכניות כאלה.

בשנת 1994 החליטה שוודיה לשלם לכל בית ספר סכום שווה לכל תלמיד. זה איפשר לבית ספר פרטי לקבל מימון ציבורי, וגם שאפשרות של רווח לבתי ספר פרטיים. הוטלו מגבלות: אין לגבות תשלומים נוספים מההורים, הקבלה מבוססת על "כל הקודם זוכה" ולא על סינון לא רלוונטי, ורשות מפקחת עצמאית בודקת עמידה בדרישות הלימוד הבסיסיות. לאחר הרפורמה עלה חלקם של התלמידים במערכת הפרטית למעל 10%. על אף עלייה בציונים מסוימים ברמה הארצית, בבחינות הבינלאומיות פיז"ה נרשמה ירידה, ומאז קיימת מחלוקת על ההשפעות הכלליות של הרפורמה.

שיטת השוברים בחינוך נותנת לש famílias קופון כספי למימון בית ספר. הקופון נקרא שובַר. הורים משתמשים בו כדי לבחור בית ספר לילדיהם.

רעיונות למימון חינוך על ידי הקהילה או המדינה קיימים מזמן. כלכלנים כמו אדם סמית ותומאס פיין דיברו על זה. במאה ה-20 מילטון פרידמן החזיר את הרעיון לתשומת לב הציבור.

חוקרים מצאו תוצאות מעורבות. חלק מהמחקרים לא ראו שיפור בלימודים. כמה מחקרים אחרים מצאו תועלת לקבוצות מסוימות. מחקר מ־2019 בוושינגטון די.סי. מצא תוצאות נמוכות יותר במתמטיקה ובקריאה בבתי ספר שבאו בעקבות שוברים.

מאז שנות ה-80 יש בארה"ב תוכניות שוברים. חלקן לפונים מסוימים בלבד וחלקן רחבות יותר. החלטת בית המשפט העליון אישרה תוכנית בקליבלנד. מספר התלמידים שקיבלו שוברים גדל מאוד בעשורים האחרונים.
יש מחלוקת סביב השוברים. חלק מהאנשים חושבים שהם טובים כי נותנים בחירה להורים. אחרים חושבים שהם מפחיתים כסף מבתי הספר הציבוריים.

בשוודיה ב־1994 שינו את המימון. הרשויות שילמו לכל תלמיד סכום שווה. הפרטיים הורשו להתפתח, אבל יש כללים: אין לגבות כסף נוסף, הקבלה היא לפי סדר ההרשמה, ויש פיקוח על התוכניות. אחרי הרפורמה גדל מספר התלמידים בבתי ספר פרטיים, אך יש ויכוח על השפעת השינוי על ההצלחות בלימודים.