סיניות שייכות למשפחת השפות הסינו-טיבטיות, שהיא קבוצת השפות השנייה בגודלה בעולם אחרי השפות ההודו-אירופאיות. רוב העם ההאן בסין מדבר שפות אלו; כ-95% מאוכלוסיית סין מדברים בהן. גם מהגרים ממזרח אסיה ובאזורים כמו אמריקה והוואי מדברים שפות סיניות.
השימוש במילה "סינית" יכול לבלבל. למרות שמקובל לקרוא לה שפה אחת, הניבים השונים עלולים להיות כה שונים עד שהם דומים להבדלים שבין שפות רומאניות. עם זאת, רוב הדוברים משתמשים בכתב כמעט אחיד. לכן יש הבחנה בין השפה המדוברת (חְוָה, 话\話) לבין השפה הכתובה (ווֶן, 文).
יש בערך 14 שפות סיניות שונות. המנדרינית היא הנפוצה ביותר. בתוך כל שפה יש דיאלקטים רבים; למשל למנדרינית יש דיאלקט צפוני, דרומי ודרום-מערבי שמובנים זה לזה במידה מסוימת. גורמים גאוגרפיים כמו אזורים הרריים תרמו להיווצרות הבידוד והשוני.
השפות התפתחו כנראה משפה פרוטו-סינית לפני אלפי שנים. למרות האחדות הפוליטית של דוברי השפות, הפערים בהגייה ובאוצר המילים מראים שמדובר בשפות שונות ולא בדיאלקטים של אותה השפה.
בדומה לשפות סינו-טיבטיות אחרות, בשפות הסיניות יש מעט הטיות של מילים. כלומר, קשה למצוא שינויים של צורת המילה כדי לציין תפקיד דקדוקי; במקום זאת הסדר במשפט חשוב מאוד. השפות הסיניות נבדלות בעיקר באוצר המילים ובהגייה.
השפות הן טונאליות, כלומר, משמעות המילה יכולה להשתנות לפי הטון של ההגייה. למשל, במנדרינית ארבעה טונים, בקנטונזית בין שישה לתשעה טונים, וב"טייוונית" כארבעה עד שבעה טונים (כפי שמוזכר במקור).
מקורית השפה הייתה חד-הברתית, מילים בת הברה אחת. עם הזמן נוספו מילים דו-הברותיות ולעתים רב-הברותיות. מאחר שהכתב אינו פונטי, אותו סימן יכול להיקרא אחרת בשפות שונות.
בעבר (בסינית הקלאסית ובספרות העתיקה) הדגש היה על חד-הברתיות. בתקופת הקיסרות השפה המדוברת התרחקה מהשפה הספרותית והתפתחה למילים דו-הברותיות. באמצע המאה ה-19 החלו להופיע גם מילים שלוש הברות ויותר.
המבנה הבסיסי במשפט הוא נושא-פועל-מושא (SVO). עם זאת יש משפטים ללא פועל, ומשפטי זיקה שמופיעים לפני המשפט העיקרי ולא אחריו. בסינית אפשר גם לבנות משפטים ללא נושא. הטיית פעלים לפי זמנים כמעט אינה קיימת, אבל יש מיליות של אספקט ומודוס שמצטרפות לפועל לציון מצב הפעולה.
השפות הסיניות שייכות למשפחה גדולה של שפות שנקראת סינו-טיבטית. זו המשפחה השנייה בגודלה בעולם. רוב האנשים בסין הם ההאן. כ-95% מהאנשים שם מדברים שפות סיניות.
המנדרינית היא השפה המדוברת ביותר. יש עוד שפות שונות, ולעתים דוברי שפה אחת לא יבינו דובר של שפה אחרת. למרות זה, רובם משתמשים באותו כתב.
יש הבדל בין הדיבור לבין הכתב. במקור קוראים לדיבור חְוָה (话\話) ולכתב ווֶן (文).
בשפות הסיניות המילים לא משתנות הרבה לפי זמן או מין. סדר המילים במשפט חשוב מאוד. כך יודעים מי עושה מה.
הן טונאליות. טון הוא גובה הקול כשמביטים מילה. במנדרינית יש ארבעה טונים. בקנטונזית יש יותר טונים.
לפני כן רוב המילים היו בנויות מהברה אחת. היום יש הרבה מילים בנות שתי הברות ויותר. הכתב לא כותב איך להגות בדיוק, ולכן אותו סימן יכול להיקרא שונה בשפות שונות.
בסינית רוב המשפטים הם נושא-פועל-מושא. לפעמים אין פועל או אין נושא. יש גם מילים קטנות שמראות את מצב הפעולה.
תגובות גולשים