תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה

התגובה הציבורית ביישוב היהודי בארץ ישראל החלה כבר עם עליית הנאצים בגרמניה ב-1933. ידיעות על רדיפות הגיעו דרך עיתונים ומהגרים מגרמניה בשנים 1933, 1939. המונח "שואה" שימש לראשונה אצל חלק ממנהיגי היישוב ב-1938, אחרי ליל הבדולח, כדי לתאר רדיפות קיצוניות.

בשלהי 1939 ודווקא ב-1940 הופיעו דיווחים ראשוניים על ההשמדה בפולין. בשנות 1941, 1942 נמסרו ידיעות נוספות על רציחות המוניים, כולל דיווחים על אלפי עשרות אלפי קורבנות במקומות כמו מינסק ואוקראינה. ב-30 ביוני 1942 נמסר כי מיליון יהודים כבר נרצחו. המסמך המכריע הגיע באוגוסט 1942: דיווח של אדוארד שולטה על ועידת ואנזה והשימוש בציקלון B להשמדה, שאושר כהודאה אמינה על ידי גורמים אמריקאיים. על המידע הזה העביר גרהארט ריגנר את המידע לבעלות הברית במברק שזכה לשמו.

ההכרה המלאה בגודל האסון התעכבה. המידע שנאסף באירופה הגיע לארץ דרך קבוצת 69 אנשים ב-14 בנובמבר 1942. בעקבות מידע זה פרסמה הסוכנות הודעה ב-22 בנובמבר 1942 שקיבלה ידיעות "ממקורות מהימנים" על מסע השמדה שיטתי בפולין. ב-30 בנובמבר, 1 בדצמבר נערכו הפגנות ועצרות, והעיתונים הופיעו עם עמודים במסגרת שחורה כאבל.

התגובות היו מורכבות: בני היישוב התגייסו בציונים רבים לצבא הבריטי שנלחם נגד הנאצים (כ־38,000 מתנדבים, כ־9% מהאוכלוסייה אז). יחד עם זאת היישוב הרגיש חסר אונים להשפיע על גורל יהודי אירופה. כמה אלפים ניצלו בזכות פעולות הצלה של הסוכנות והתנועה הציונית, אבל מספרם היה זעום לעומת המיליונים שנרצחו.

במישור התרבותי, נתן אלתרמן פרסם ב-27 בנובמבר 1942 שיר קשה ומאשימתי כלפי העולם השותק. הנהגת היישוב הכריזה על שלושה ימי אבל מ-30 בנובמבר עד 2 בדצמבר.

בתום המלחמה הועלו ביקורות חריפות על דרך התגובה של הממסד הציוני. יש הטוענים שהציונות ניצלה פוליטית את השואה, ויש שאשמו את הממסד בהתנהגות אנוכית או בהעדפת "מתאימים" לעלייה. חלק מהמבקרים האשימו אי-העניית הסוכנות לקריאות הצלה כמו במקרה הספינה סנט לואיס.

יש גם טיעונים נגד הביקורת: חלק מהבעיות נבעו מהגבלות בריטיות על העלייה, ושיקולים של המפעל הלאומי והצורך בבניית היישוב. עם זאת הוסכם שעלו לדיון שאלות מוסריות וקבלת החלטות שקיבלו ביקורת קשה.

היתה פעילות חסידותית ופרטית להצלה לצד ניסיונות ממוסדים. הוגשו שליחים למדינות נייטרליות, התקיימו מגעים עם ארגונים בינלאומיים, וניסיונות להוציא ממדינות אירופה יהודים ברשימות מיוחדות.

נשלחו נציגים לנסות להשפיע ולקבל רישיונות ומסלולי הימלטות. חלק מהנסיונות הצליחו במידה מוגבלת.

בהונגריה פעל "ועד העזרה וההצלה" בראשות ישראל קסטנר ואחרים. הם ניהלו מגעים עם הגרמנים, וקיבלו הצעות לעסקאות חילופין. חלק מקבוצות אלו הצליחו להוציא מהונגריה אלפי יהודים, וחלקן מעוררות מחלוקת בגלל המשא ומתן עם הרשויות הנאציות.

קבוצות חרדיות פעלו לעתים בנפרד, וכך היה להן מרחב תמרון גדול יותר. הן ארגנו העברות מזון, מסמכים מזויפים ורישיונות עלייה. דמויות כמו חיים ישראל אייז ויוסף גריפל פעלו להצלה דרך רשתות עצמאיות. גם רבנים וארגונים יהודיים קטנים הצליחו להציל קבוצות נוספות.

היחסים בין פעולות העלייה של הסוכנות לבין פעולות ההצלה העמיתות עוררו פולמוס שנמשך אחרי המלחמה. שאלות של אחריות, עדיפויות ואתיקה נשארו פתוחות והוטחו בדיון הציבורי וההיסטורי.

כשהנאצים עלו לשלטון ב-1933, הגיעו ליישוב בארץ ישראל חדשות על רדיפות. המילה "שואה" הכוונה להרג המוני של יהודים בידי הנאצים.

בהתחלה לא ידעו בדיוק מה קורה. בשנות ה-40 החלו להגיע ידיעות קשות יותר. באוגוסט 1942 הגיעו דיווחים אמינים על תכניות להשמדה. בפעם הראשונה הגיע מידע מפורט ליישוב באותה שנה.

כשנודע לוודאות מה קורה, נערכו הפגנות בארץ. עיתונים הופיעו עם דפים במסגרת שחורה כאבל. אנשים בציבור ובארגונים ניסו לעזור, אבל היישוב לא יכל לעצור את המלחמה והרשויות שבאירופה.

הרבה צעירים התנדבו לצבא הבריטי שנלחם בנאצים. כמה אלפים ניצלו בזכות פעולות הצלה שונות.

היו ניסיונות רבים להציל אנשים. נשלחו שליחים למדינות ניטרליות, ונעשו ניסיונות להביא יהודים לשווייץ. בישראל פעלו גם קבוצות דתיות שעזרו בהסעות, במסמכים מזויפים ובהעברות אוכל.

במקרה של הונגריה היה יחס קיצוני: אנשי ועד נסו לנהל משא ומתן עם הגרמנים. חלק מהפעולות הצילו אנשים. חלקן עוררו שאלות קשות אחרי המלחמה.

למרות המאמצים, מרבית יהודי אירופה לא ניצלו. זאת עובדה עצובה אבל חשובה לדעת.

השואה עוררה וויכוחים חשובים על מי צריך להחליט מי עולה לארץ. נידונו שאלות מוסריות על הצלה ועל בניית הארץ. כמה אנשים ומוסדות נשפטו על מעשיהם, וחלקם הובילו לשינויים בהתנהלות בעתיד.