"תולדות המיניות" הוא חיבור פילוסופי-היסטורי של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו. הספר מחולק לארבעה כרכים. הוא בוחן איך מיניות הפכה לנושא של שיח ולתוצר חברתי-היסטורי מודרני.
בפתיח פרק זה מציג פוקו את "ההיפותזה הדכאנית" (הרעיון שמודרניזציה ודת דיכאו את השיח על המין). הוא מערער עליה. במקום לשאול למה מדוכאים, הוא שואל מדוע אנו כל כך בטוחים שאכן הודחקנו.
פוקו טוען שבעצם מהמאות ה-17 עד ה-20 חלה "התרפצות שיחנית", עלייה חדה בדיבור על מיניות. הכנסייה הקתולית והווידוי (הבחינה העצמית שבה אדם מודה בחטאים) עודדו דיון על מחשבות ותשוקות. במקביל צמחו מומחים למין שהחלו לסווג ולחקור התנהגויות מיניות.
מספר גורמים שינו את השיח: המעבר ממוקד במשפחה ובנישואין לשיח על "אוכלוסייה". מדינות רוצות למדוד תמותה, פוריות ובריאות. כך נוצרו קטגוריות חדשות של "סטיות" ו"מינויות", למשל דרכים חדשות לתאר יחסי-מין בין גברים.
פוקו גם מראה שהכוח לא פעל רק באמצעות איסורים ישירים. במקום זאת נוצרו טכניקות פיקוח שונות ששינו את הדרך בה החברה רואה ומנהלת מיניות. לדוגמה, תגבור הפיקוח על מיניות ילדים לא נועד להעלים אותה אלא לשלוט בה ברצף ובתמיד.
פוקו בוחן את "מדע המין" (scientia sexualis, הניסיון המדעי לחשוף "אמת" על המין) ומציגו כנושא מערבי. הוא משווה זאת ל"אמנות האהבה" של תרבויות עתיקות, שבה היו דרכים אחרות לדבר על מין. פוקו מדגיש שגם המאמץ המדעי לדבר על מיניות שירת מטרות פוליטיות, כמו נימוקי "בריאות הציבור" שהובילו לעיתים לגזענות ממוסדת.
הווידוי והחיבורים המדעיים הפכו להשיטות לחקור את האמת המינית. מדענים ופסיכיאטרים ניסו לקשור התנהגויות למושגים טיפוסיים ולמחלות.
פוקו קורא לבניית "אנליטיקה" של כוח, שיטה להבנת יחסי כוח במיניות. הוא מסביר שכוח לא רק נושל מהמדינה אלא מופיע בכל מערכת יחסים. הכוח נוצר ומיושם במקומות קטנים ומקומיים.
ארבעת כללי הניתוח שלו הם: אימננטיות (לחקור מוקדים מקומיים של ידע וכוח), השתנויות רציפות (להבין איך יחסי כוח משתנים), התניה כפולה (טקטיקות ותוכניות משפיעות זו על זו) ורב־ערכיות טקטית (שיח מורכב מריבוי מקטעים עם מטרות שונות).
פוקו מתאר שינוי היסטורי בתפיסת הכוח. בעולם העתיק הרבון החזיק בזכות על המוות (היכולת לגרום או להרשות מות). בשלב מאוחר יותר כוח פוליטי התרכז בבקרה על החיים: להגן, להאריך ולשפר חיים. את הדגש הזה הוא קורא "ביו-כוח" (bio-power, כוח שמכוון לנהל ולהשפיע על החיים) והוא חלק מ"ביו-פוליטיקה" (ניהול אוכלוסיות).
ביו-כוח מופיע בשני אופנים: פוליטיקה אנטומית שמכוונת לגוף האינדיבידואלי (אימונים, צייתנות ושימושיות) וביו-פוליטיקה של האוכלוסייה שמנהלת לידות, תמותה ובריאות.
בכרך זה פוקו בוחן את תרבות יוון העתיקה. הוא דן ב"הרמנויטיקה של העצמי", איך בני אדם בוחנים ומעצבים את עצמם ביחס להנאותיהם. היוונים ראו מעשים הומוסקסואליים אחרת מהחברה הנוצרית. אצל היוונים נחשבה המידה של שליטה בתאווה חשובה יותר מאשר ההעדפה המינית כשלעצמה.
הכרך השלישי עובר לרומא ומדגיש את הציווי האתי של "הדאגה לעצמי", פרקטיקות לשיפור עצמי ואמת עצמית. פוקו מנתח תרגולות אישיות ואת חשיבותן בעיצוב סובייקטיביות.
כרך זה, שפורסם לאחר מותו של פוקו, עוסק בדרך שבה חברות נוצריות קדומות שילבו רעיונות פגאניים של עונג, ודנים ביצירות כמו יומני וידוי של אוגוסטינוס.
חוקרים ראו את הספר כנקודת מפנה במחקר המיניות הקלאסי. עם זאת הם גם הצביעו על צורך בסייגים. למשל הטענה של פוקו שהעת העתיקה לא הקשרה זהות מינית לאדם נתונה לעתים דורשת תיקון: היו מקרים שבהם מעשים מסוימים תויגו באופן שפגע במעמד החברתי של המבצע.
מישל פוקו כתב ספר גדול על איך חברות דנות במין. הספר מחולק לארבעה חלקים.
פוקו שואל למה אנשים מדברים או לא מדברים על מיניות. יש רעיון שנקרא "ההיפותזה הדכאנית" (הרעיון שאנשים דחסו את הנושא). פוקו אומר שלמעשה החברה דיברה הרבה על זה.
הכנסייה עודדה וידוי (לספר על מחשבות ומעשים). בנוסף הופיעו "מומחי מין" שהחלו למדוד ולסווג התנהגויות.
ממשלות החלו לחשוב על האוכלוסייה, כמה ילדים נולדו, כמה אנשים בריאים. זה שינה את הדרך שבה תופסים מיניות.
פוקו גם אומר שהכוח לא רק אוסר. הוא משתמש בכלים כדי לשלוט על החיים. הוא קורא לזה "ביו-כוח" (כוח שמנהל חיים).
ביוון העתיקה ראו מיניות אחרת. שליטה בתאווה נחשבה חשובה. ברומא עסקו באיך לשמור על עצמם ולשפר את האופי.
בחלק הזה דנים בדרכים שבהן רעיונות עתיקים ואחרים השפיעו על הנצרות.
חוקרים אוהבים את הרעיונות של פוקו, אבל אומרים שחלק מהטענות דורשות תיקון.
תגובות גולשים