תזונת ימי הביניים

הלחם והדגנים היו בסיס התזונה באירופה בימי הביניים. דייסה (מזון דגנים מבושל) וירקות היו הארוחה היומיומית של רוב האנשים. בשר, תבלינים וממתיקים נחשבו לעתים קרובות למותרות של האצולה.

הלחם נצרך בצורות שונות: לחם מלא פשוט אצל האיכרים ולחם לבן יקר אצל האצולה. דייסות דגן נקראו "פרומנטי" והוגשו פשוטים או עם תוספות לעשירים.

ירקות גדלו בגינות קרובות לבתים ונאכלו בדרך כלל מבושלים. פירות נאכלו טריים או מיובשים. תוצרת מקומית ותבליני עשבי תיבול היו נפוצים יותר מתבלינים מיובאים.

בשר היה יקר ונפוץ בעיקר בקרב האצולה. החזיר היה הבשר הנפוץ ביותר בגלל קלות הגידול שלו. חלקי בעלי החיים הפחות יקרים ניתנו לפשוטי העם.

דגים היו חשובים בחופים ובנהרות. בגלל קשיי שימור, דגים נפוצים היו לעיתים משומרים ומיובשים. בימי הצום הנוצרי דגים הוחשבו תחליף לבשר.

ייצור הגבינות ירד אחרי נפילת רומא, אך מנזרים הרריים שמרו על המסורת. הנזירים שיפרו שיטות יישון וייצרו גבינות משובחות.

מיי ערים לא היו תמיד נקיים, ולכן העדיפו לשתות בירה או יין. בירה הייתה נפוצה בצפון אירופה, ויין יותר בדרום ובחופי הים התיכון.

תבלינים ייבואיים כמו פלפל וקינמון היו יקרים והזמינו מעמדות גבוהים. פשוטי העם השתמשו בעשבי תיבול מקומיים כמו פטרוזיליה ומרווה.

בישול נעשה בעיקר על אש גלויה. כלי הבישול היו סירים ומחבתות; באצולה היו מטבחים גדולים עם צוות עובדים. מאכלים הותאמו לפי רעיונות רפואיים על חום ולחות המזון.

פשוטי העם בישלו במרכז חדר המגורים על אש פתוחה. באצולה היו מטבחים נפרדים ובהמשך נבנו ארובות להוצאת העשן.

שיטות שימור כוללות ייבוש, עישון, המלחה והחמצה. חמאה ומוצרי חלב הומלחו, ובשר נשמר לחורף.

בדרך כלל אכלו שתי ארוחות ביום: ארוחת היום וארוחת הערב. זמני הארוחה השתנו בהתאם למעמד ולמקום.

קינוחים מתוקים התפתחו בהשפעת המטבח הערבי. האצולה נהגה להגיש פירות מבושלים, דבש ומאפים מתוקים.

אכילה הייתה אירוע חברתי. באצולה הסועדים ישבו לפי דרגים. פשוטי העם השתמשו בלחם כ"צלחת".

הכנסייה הקתולית השפיעה על התזונה. ימים רבים בשנה היו צומות (ימים שבהם נמנעים מבשר וממוצרי חלב). בתקופות הצום נאכלו דגים, דגנים וירקות.

תפיסות רפואיות כמו ארבע הליחות השפיעו על חיבור המזונות וסדר אכילתם. אכילת מזון "עדין" נחשבה אצילית.

למרות דמיון רחב, נוצרו הבדלים אזוריים בהתאם לגידולים המקומיים. דרום אירופה התבסס על שמן זית ויין. צפון אירופה השתמש בשומן בעלי חיים ובבירה.

באזורים אלה דגנים ודייסות (כמו קאשה) שלטו בתפריט. הירקות והחמוצים היו חשובים לשימור המזון בחורף.

בצרפת ובלנגליה התפתחו מטבחים עשירים. מסעי הצלב והקשרים המסחריים הביאו השפעות ממזרח תיכון.

המטבח הביזנטי המשיך מסורת רומית ושילב שמן זית, יין ודגים. הצליינות בארץ ישראל חשפה אירופאים לפירות הדר, סוכר ואורז.

סיכום קצר:
הדיאטה בימי הביניים הייתה תלויה במעמד, בגיאוגרפיה ובדת. מסחר מוגבל והעדרה של קירור השפיעו על הבחירות התזונתיות ועל שיטות השימור. מסעי הצלב ושיפור המסחר שינו בהדרגה את הזמינות והטעמים.

הלחם היה המזון הכי חשוב בימי הביניים. אנשים אכלו הרבה דייסה (אוכל דגנים מבושל).

האיכרים אכלו לחם מלא. האצולה אכלה לחם לבן יקר. דייסה הייתה ארוחה יומיומית.

ירקות גדלו בגינות ואזורים קרובים. פירות נאספו ביערות או נשמרו לגן החורף.

בשר היה יקר. חזיר היה בשר נפוץ כי קל לגדל אותו. פשוטי העם אכלו פחות בשר.

דגים נאכלו בעיקר ליד הים ובנהרות. לעתים דגים נשמרו במלח.

מנזרים המשיכו להכין גבינות טובות. חלק מהגבינות שפותחו אז קיימות עד היום.

מים היו לעיתים מזוהמים. לכן אנשים העדיפו בירה או יין. בירה הייתה נפוצה בצפון.

תבלינים מאסיה היו יקרים. אנשים רגילים השתמשו בעשבי תיבול מקומיים.

בישלו על אש גלויה בסירים. כדי לשמור מזון השתמשו במלח, חמצון וייבוש.

אכלו בדרך כלל שתי ארוחות ביום. אנשים אכלו ביחד. פשוטי העם השתמשו בלחם כצלחת.

הכנסייה קבעה ימים של צום. בצום אנשים לא אכלו בשר.

במקומות שונים גדלו מרכיבים אחרים. דרום אירופה השתמש בשמן זית ויין. בצפון אכלו יותר בירה ושומן בעלי חיים.

עובדות מעניינות:
- לאחר מסעי הצלב הגיעו לאירופה פירות, אורז וסוכר מדרום.
- הגבינות נשמרו והשתפרו במנזרים.
- לפני המצאת המקרר שמרו אוכל במלח ובייבוש.