תחביר עברי

תחביר עברי הוא מערכת כללים שקובעת מהו משפט תקין בעברית. כל חלק במשפט מקבל תפקיד תחבירי שמאפשר ניתוח של משפטים.

יש שלושה תפקידים עיקריים: נושא, נשוא ומושא. אלה אינם חישוב של סוג המילה, אלא התפקיד שלה במשפט. הנושא הוא מי או מה שהמשפט מדבר עליו. הנשוא (predicate) מתאר את מה שקורה או את מצב הנושא. המושא הוא מה שהפעולה משפיעה עליו.
דוגמה: "ילדה גאונה למדה דקדוק", הנושא: ילדה; הנשוא: למדה; המושא: דקדוק. לעתים הנושא לא נאמר במפורש, וקוראים לו נושא חבוי.

בבלשנות הניתוח נעשה לעתים כמו תיאור פונקציה במחשב: רושמים את הנשוא ופירוט השלמים שלו (ארגומנטים). כך קל להבחין מי המושא הישיר ומי העקיף.
לדוגמה: במשפט ארוך כמו "בשיחת זום, הילד הגאון פירק את תעלומת היעלמות מנוע מטוס הסילון במחסן המלון אמש" מסמנים את הנשוא ופירוט הארגומנטים שמסביב.

הבלשנות מבחינה בפעלים לפי צורךם במשלימים. זאת נקראת טרנזיטיביות: כמה משלימים פועל צריך כדי שהמשפט יהיה מלא.
- פירק: צריך נושא ומושא ישיר. (מי פירק? מה פורק?)
- נתן: צריך נושא, מושא ישיר ומושא עקיף.
- פיהק: צריך רק נושא.
- פעלים בצורת בינוני רבים יכולים להתנהג עם נושא סתמי שאין לו גוף מסוים.

הנושא הוא מה שהמשפט נדון בו. הוא יכול להיות גלוי או חבוי.

בעברית מודרנית יש משפטים שבהם לא מצוין מי עושה את הפעולה. במקרה כזה מדברים על נושא סתמי, כפי שמופיע ב"לומדים עובדות".

במשפטים בלי פועל (משפטים שמניים) קשה להבחין בין נושא לנשוא. במחקר מקובל להגדיר את שם העצם הראשון כנושא.

נשוא הוא מה שמתאר את הנושא. הוא מרכז המשפט.

נשוא יכול לכלול צמד פעלים או צירופים שבהם שם פעולה מצטרף לפועל כללי. לדוגמה "הלך והחריף" הוא נשוא מורחב. לא כל שילוב פועל+שם פועל הוא נשוא מורחב; לעיתים שם הפועל מסביר סיבה או מטרה.

אוגד הוא אלמנט שמקשר בין נושא לנשוא במשפטים שמניים, למשל המילה "הוא" במשפט "המלך הוא עירום".

המושא הוא השלמה שנדרשת על ידי נשוא פועלי. מושא ישיר מחובר ישירות לפועל, ולעתים מופיע עם "את". מושא עקיף מחובר באמצעות מילת יחס כמו ל-, ב-, מ-.

כדי למצוא אותו שואלים: "את מה?" או "את מי?". יש רק מושא ישיר אחד לנשוא אחד.

מושא שמחובר דרך מילת יחס. לפעמים מילות יחס קצרות מציינות זאת, למשל ב- ל- כ- מ-.

תיאור הוא השלמה של הנשוא שאינה מוצרכת. סוגי תיאורים כוללים זמן, מקום, מידה, סיבה, תכלית, תנאי, ויתור, מצב ואופן.

כל תוספת לא־מוצרכת לשם עצם היא לוואי. לוואי יכול לתאר מידה, תואר ועוד.

תמורה היא סוג של לוואי שמפרט או מסביר שם עצם. לפי כללי פיסוק יש להפרידה בפסיקים כשהיא מפרטת.

יש גם חלקים קטנים אחרים במשפטים שאין צורך להרחיב עליהם כאן.

משפט פשוט מכיל חלקים בסיסיים כמו נושא ונשוא.

חלק כולל הוא מבנה שבו מופיעים כמה איברים במקום אחד. יש לחזור על מילת היחס לפני כל פריט במקרה הצורך.

משפט שבו חלק מועבר לראש המשפט להדגשה. החלק המועבר מכונה חלק ייחוד.

לעתים חלקים חסרים במשפטים מחוברים, כי הם מובנים מהקשר במשפט הקודם.

משפט מורכב כולל פסוקיות, שהן משפטים קטנים בתוך המשפט הגדול. פסוקיות מסווגות לפי תפקידן התחבירי, והן יכולות להיתמך בפיסוק שונה לפי אורכן ותפקודן.

משפט המחובר כולל כמה משפטים עצמאיים שחוברו זה לזה באמצעות חיבורי הוספה, ניגוד, ברירה או סיבה ותוצאה.

תחביר עברי אומר מתי רצף מילים הוא משפט תקין.

נושא הוא מי או מה שהמשפט מדבר עליו. נשוא (מה שקורה) אומר מה הנושא עשה או מה מצבו. מושא הוא מה שהפעולה משפיעה עליו.
דוגמה: "הילדה למדה דקדוק". הילדה היא הנושא. למדה הוא הנשוא. דקדוק הוא המושא.

חוקרי שפה לפעמים כותבים את הנשוא ואז את הפרטים לידו, כמו רשימת משתתפים בפעולה.

לפעמים לא כותבים מי עושה את הפעולה. זה נקרא נושא חבוי או סתמי.

כשאין פועל, לעתים מגדירים את המילה הראשונה כנושא.

נשוא מתאר את הנושא. לוואי הוא תוספת לשם עצם. תמורה היא שם נוסף שמסביר את השם הראשון.

מושא ישיר מחובר לפועל בלי מילת יחס. שואלים "את מה?" כדי למצוא אותו. מושא עקיף מגיע אחרי מילת יחס, כמו ב- ל- או ב-.

משפט פשוט יש בו נושא ונשוא. משפט מורכב מכיל חלקים נוספים שנקראים פסוקיות.

לפעמים חלק במשפט חסר כי הוא ברור מהמשפט שלפניו. ומשפט ייחוד מעביר חלק להתחלה להדגשה.

זהו שילוב של כמה משפטים קצרים שקשורים זה לזה.

כמה מילים חשובות: נושא, נשוא, מושא, לוואי.