תנועה (הגה)

תנועה היא הגה שמאופיין במרווח רחב בבסיס החיתוך, ובדרך כלל מהווה את גרעין ההברה. זאת בניגוד לעיצור, שבו המרווח צר וההגייה יוצרת חיכוך או עצירה. מבחינה פונטית התנועה היא הגה שבו האוויר יוצא מהפה כמעט בלי הפרעה. מבחינה פונולוגית התנועה היא ההגה שמרכז את ההברה.

ההגדרות הפונטית והפונולוגית לרוב תואמות. לדוגמה במילה קַו /kav/ העיצורים k ו‑v הם צדדיים, והתנועה a היא המרכזית והמשחררת את האוויר בלי חיכוך. אך יש מקרים נדירים של סתירה: בצ'כית יש מילים שבהן r מהווה את מרכז ההברה אך מבחינת אופן חיתוכו הוא עיצור.

לתנועות יש תכונות רבות שמשתלבות זו בזו. להלן התכונות המרכזיות שנראות ברוב השפות.

גובה התנועה מתייחס למיקום פסגת הלשון בגובה חלל הפה. תנועות גבוהות (סגורות) הן אלו שבהן הלשון קרובה לחך. תנועות נמוכות (פתוחות) הן כשהלשון נמוכה. דוגמה: u ו‑i גבוהות, a נמוכה.

מיקום התנועה הוא מיקום פסגת הלשון לאורך ציר הרוחב. תנועות קדמיות מוּצֹרות כשהלשון קדמית; תנועות מרכזיות כשהלשון באמצע; תנועות אחוריות כשהלשון אחורה. למשל i ו‑e קדמיות, o ו‑u אחוריות, a מרכזית.

מעוגלות מתארת האם השפתיים מצומצמות בעת ההגייה. u היא תנועה מעוגלת, i אינה מעוגלת.

אנפוף (נזאליות) פירושו שיוצא אוויר דרך האף בזמן ההגייה. רוב התנועות הן אוראליות, אבל בשפות מסוימות קיימות תנועות אנפופות.

קוליות קשורה לכך שמיתרי הקול רוטטים בעת ההגייה. תנועות בדרך כלל קוליות, אך יש שפות שבהן קוליות/אטימות מבדילות בין פונמות.

רוטיזציה היא כיפוף קצה הלשון אחורה בזמן הגיית התנועה, מה שיוצר צליל לוואי דמוי r. כיפוף הקצה יכול להופיע יחד עם מיקום גוף הלשון השונה.

משך התנועה מדבר על הזמן שההגייה נמשכת. בעברית המודרנית אין הבחנה בין קצר לארוך, אבל בשפות כמו גרמנית וערבית הבחנה כזו קיימת.

טון הוא גובה הצליל בזמן ההגייה, והוא יכול להיות יציב או משתנה. בשפות טונאליות טון משנה משמעות מילים.

מונופתונג הוא תנועה שמאפייניה לא משתנים בזמן־הגייה. דיפתונג היא תנועה שמשתנה פעם אחת; טריפתונג משתנה פעמיים.

כדי לסדר את כל ההגיות קיימת מפת תנועות שנקראת טרפז התנועות של האלפבית הפונטי הבינלאומי (IPA). דניאל ג'ונס היה הראשון שתיאר את הטרפז. השורות בטרפז מייצגות גובה לשוני והעמודות מייצגות מיקום קדמי‑אחורי.

הדקדוק העברי המסורתי מגדיר תנועות בשמות מסורתיים כמו קמץ, חולם, חיריק ועוד. המסורת הזו מושפעת מטקסט המקרא וממסורות קריאה שונות, ולכן לא תמיד תואמת לייצוג פונולוגי מודרני. בעברית הקדומה כנראה היו שלוש תנועות קצרות ושלוש ארוכות. בניקוד הטברני יש שבע תנועות עיקריות; בבבלי חמש־שש; ובארץ‑ישראלי פחות. בעברית המדוברת היום יש דמיון להגייה הספרדית, אך הניקוד הנלמד נשאר לפי המסורת הטברנית. שווא יכול להיפתח כהגיית סגול או פתח, או להישאר אילם, לפי המסורת.

תנועה היא צליל שאוויר יוצא מהפה בקלות. זו בדרך כלל התנועה שבמרכז ההברה.

תנועה שונה מעיצור. בעיצור יש עצירה או חיכוך של האוויר. בתנועה האוויר זורם החוצה בלי בעיה.

יש כמה דרכים לתאר תנועות. נזכיר את החשובות.

גובה אומר עד כמה הלשון גבוהה בפה. u ו‑i גבוהות. a נמוכה.

מיקום אומר אם הלשון קדמית, באמצע או אחורה בפה. i קדמית, o אחורית, a באמצע.

מעוגלות מדבר על השפתיים. ב‑u השפתיים מצומצמות. ב‑i הן רפויות.

אנפוף אומר שאוויר יוצא גם מהאף. זה לא קורה ברוב התנועות.

בכמה שפות התנועה יכולה להיות קצרה או ארוכה. בעברית היום בדרך כלל אין הבדל כזה.

יש מפה שמסדרת את כל התנועות לפי גובה ומיקום. קוראים לזה טרפז התנועות.

בעברית מסורתית קוראים לתנועות בשמות כמו קמץ וחולם. הניקוד (הסימנים שמתחת לאותיות) נוספה מאוחר על ידי המסורת, כי בעבר היו כותבים רק עיצורים. בעברית הישנה היו כנראה שלוש תנועות קצרות ושלוש ארוכות. היום מדברים בעברית דומה להגייה הספרדית, והניקוד הנלמד נשאר לפי מסורת טברנית.