תקדים

תקדים

תקדים הוא פסק דין שבתי משפט נמוכים חייבים להסתמך עליו כאשר הם פוסקים על מקרה דומה. העיקרון הזה נקרא עקרון התקדים המחייב, או בלועזית "stare decisis", כלומר "לעמוד מאחורי החלטות קודמות".

תקדים ותפקידו

לתקדים יש תפקיד מרכזי בעיצוב הנורמות המשפטיות. הוא מבהיר ומשלים את החוקים הכתובים, ובמשפט המקובל (common law) אף יוצר נורמות חדשות כאשר אין חקיקה מסודרת.

השיטה נוצרה באנגליה ובמשפט המקובל. שופטים שם מחפשים קודם כל את פסיקות השופטים הקודמים. במדינות בעלות שיטת המשפט הקונטיננטלית, כמו חלק ממדינות אירופה, מסתמכים יותר על חקיקה מקודדת (קודיפיקציה).

חיסרון מרכזי הוא הקושי לשנות תקדים. טעויות שיפוטיות עלולות להימשך שנים, כי רק בתי דין גבוהים יכולים לשנות תקדים מחייב. בישראל, בית המשפט העליון נוטה להישאר נאמן לתקדימיו כדי לשמור על יציבות. דוגמה ידועה היא הלכת שמם, שנקבעה ב־1959 ובוטלה רק ב־2013.

כדי להתמודד עם התקדים, בתי משפט נמוכים משתמשים בטכניקות כמו "distinguish", כלומר להראות שהעובדות במקרה הנוכחי שונות מהעובדות בתקדימים, או מציעים שההלכה השתנתה בפסיקות מאוחרות.

אתגר נוסף הוא להבין איזו נקודה בפסק דין היא התקדים המחייב. בלטינית קוראים לזה ratio decidendi (רציו), העיקרון ההכרעי של הפסק־דין. לעומתו יש אמרות אגב (obiter dictum), הערות שלא היו חלק מההכרעה. לעיתים קשה לחלץ את ה"רציו" מתוך פסק דין ארוך, במיוחד כשיש בו הרבה נימוקים והסקירות המשפטיות רבות.

לפיכך הבהרת עיקר הפסק חשובה, וכשאין בהירות קשה להכריע אם ופינת איזו אמירה מחייבת בתביעות אחר כך.

בחוק יסוד: השפיטה נקבע עיקרון התקדים המחייב. פסקי דין של בית המשפט העליון מחייבים את שאר בתי המשפט. פסקי דין של בתי משפט מחוזיים מנחים את בתי משפט השלום.

פסקי דין מהווים מקור חקיקה שיפוטית נוסף, לצד חקיקה ראשית ומשנית.

פסקי דין חשובים מפורסמים בקבצים מיוחדים, למשל "פ"ד" לפסקי דין עליונים. היום מרבית הפסיקות נגישות במאגרי מידע מקוונים ובאתרי אינטרנט, והדבר מקל על מציאת תקדימים.

בשנת 1968 החלו צעדים ליצירת קוד דיני ממונות בישראל. מהלך זה יכול להקטין את תלות המשפט בתקדים, אך הוא עדיין בשלבי התפתחות.

במשפט העברי הישן פעלה הסנהדרין, בית דין של 71 דיינים, והכרעתה הייתה מחייבת. מי שסתר את הכרעתה הוכרז "זקן ממרא". כיום הסנהדרין אינה קיימת, ולכן בתי דין לא חייבים לפסוק לפי ערכאות גבוהות כמו בעבר. הכלל המרכזי במשפט העברי הוא "הלכתא כבתראי", ההלכה נוטה לפי הדורות האחרונים.

במישור הפילוסופי חוקים של תקדים מעוררים שאלות על הצדקתן הלוגית. קשה לטעון שההתנהגות בעבר מסבירה מדוע היא נכונה היום. דוגמאות יומיומיות לכך הן תשובות של בירוקרט או הורה שמסתמכים על מה שעשו בעבר.

תקדים

תקדים הוא פסיקה של בית משפט שאחרים צריכים להקשיב לה. זה עוזר לשופטים לקבל החלטות דומות בדרך דומה.

שיטת התקדים התחילה באנגליה. שם שופטים מסתכלים על פסקי דין קודמים. במדינות אחרות משתמשים יותר בחוקים כתובים.

קשה לשנות תקדים. לפעמים יש טעות שנשארת שנים רבות. בישראל לדוגמה, חוקים ישנים סוּרו רק אחרי הרבה זמן.

שופטים יכולים להראות שהמקרה החדש שונה מהמקרה הישן. המילה האנגלית לזה היא "distinguish", להראות הבדלים.

לא תמיד ברור מה החלק החשוב בפסק דין. את החלק העיקרי קוראים רציו (ratio decidendi), זה הכלל החשוב. יש גם אמרות אגב (obiter dictum), דברים שאומרים בדרך, ולא תמיד מחייבים.

בחוק יסוד: השפיטה כתוב שפסקי הדין של בית המשפט העליון מחייבים את שאר בתי המשפט. פסקי דין של בתי משפט מחוזיים מנחים את בתי משפט השלום.

פסקי דין חשובים מתפרסמים בספרים מיוחדים. היום משתמשים גם באינטרנט ובמאגרי מידע כדי למצוא פסקי דין מהר.

בעבר הייתה סנהדרין, בית דין גדול. כולם הקשיבו לה. מי שסירב נקרא "זקן ממרא". היום אין סנהדרין, ולכן לא כל בתי הדין מחויבים לפסיקות של אחרים.

אנשים שואלים אם תקדים תמיד צודק. קשה להסביר למה מה שעבד פעם חייב להיות נכון תמיד. לדוגמה, הורה שאומר לילד "עשיתי כך כשהייתי קטן", זה לא תמיד תקף.