תרבות הצריכה

צרכנות (באנגלית: Consumerism) מתייחסת לתרבות חברתית וכלכלית שמעודדת רכישת מוצרים ושירותים כערך מרכזי. לעתים משתמשים במונח גם כביקורת על הקפיטליזם (מערכת כלכלית שמבוססת על רווח פרטי), וטוענים שהוא מוביל לחומרנות - רצון לצרוך מעבר לצרכים בסיסיים.
תרבות הצריכה מתבטאת ברדיפה אחרי מותגים (brand) וסמלי סטטוס. מותג הוא שם או לוגו שמייצג מוצר ושירות. המותג יכול להוסיף ערך סימבולי ולגרום לאנשים לקנות מעבר לצורך הכלכלי שלהם. המבקרים טוענים שפרסום יוצר ביקוש מלאכותי, ומעודד אנשים לראות ברכישה דרך להשיג סטטוס וחיבור חברתי. כתוצאה, שיקולים כגון איכות הייצור או השפעות סביבתיות נדחקים הצידה.
מבקרי התרבות מצביעים על תפקיד מרכזי של פרסום (פרסומת היא הודעה שמטרתה לקדם מוצר) ושל תקשורת המונים בהפצת ערכים של צריכה. פרסומות ממומנות על ידי תאגידים גדולים, והקשר הכלכלי הזה עלול לצמצם ביקורת כלפי אותן חברות. עם הופעת מדיה המונים כמו טלוויזיה ואינטרנט, ההשפעה של פרסום נעשתה נרחבת וזולה. המבקרים מזהירים כי נוצר ניסיון לפנות לתת־המודע ולרגש, ולא רק להשיג תשומת לב אינטליגנטית.
יש הטוענים שפרסומות פועלות בדומה להתניה קלאסית. ההתניה הקלאסית היא ניסוי של איוואן פבלוב, בו צלצול הופך לקשור למזון. בפרסום מציגים רגשות חיוביים לצד מוצר. לאחר חזרות, המוצר מקושר רגשית לגירוי החיובי, גם בלי מקור הרגש. דוגמה: פרסומת שמקשרת קפה עם רומנטיקה.
נעמי קליין בספרה בלי לוגו טוענת שהתאגידים מפעילים פרסום מניפולטיבי להשיג רווחים בלי התחשבות בעלות חברתית. קליין מביאה דוגמה של קמפיין נייקי שהפך נעליים לסמל סטטוס בקרב קבוצות חלשות כלכלית.
ההתנגדות לצרכנות הייתה קיימת במסורות דתיות כמו פוריטנים והאגו־רוחניות, שבהן מקדמים פשטות. מאז המהפכה התעשייתית התפתחה גם התנגדות מודרנית. דמויות כמו מהטמה גנדי וקרל מרקס הציעו עמדות נגדיות. במחצית השנייה של המאה ה־20 צמחו תנועות נוספות, כולל תנועות סביבתיות, הירוקים ופאנק, שהביעו סלידה מצריכה מוגזמת. מניין המחאות כולל ימי ללא קניות ואקטיביזם סביבתי.
יש אשר דורשים רגולציה על פרסום, למשל איסור פרסום סיגריות או הגבלות תוכן פוגעני. מצד שני, מפרסמים ותומכי חופש ביטוי טוענים שפרסום נותן מידע על מוצרים וצריך להישאר חופשי. יש גם טענות שהשפעת תאגידים על כלי תקשורת יוצרת צנזורה מעשית, כשכלי תקשורת נמנעים מביקורת על מפרסם גדול כדי לא לאבד הכנסות. פתרונות מוצעים כוללים פיקוח מקומי על פרסום בבתי ספר או מסים על מפרסמים שמממנים חלופות תקשורתיות.
בויכוח על תרבות הצריכה יש טענות שמותגים מספקים אמינות ושירות אחיד, ולכן אנשים בוחרים בהם בנסיעות. לצד זאת יש ראייה שמותגים הופכים לסמלים ומגבירים צריכה. התחרות בין פרשנויות אלה היא מרכזית בדיון.
קיימת גם ביקורת על המתנגדים לתרבות הצריכה. זרם ליברטריאני טוען שהתערבות ממשלתית תוביל לפטרנליזם, כלומר קביעה של מה 'נחוץ' עבור אנשים. בנוסף נטען שצריכה מסודרת תומכת בכלכלה שמממנת מדע ורפואה. בסופו של דבר הדיון נוגע לשאלה איך לאזן בין חופש צרכני, פיקוח על מפרסמים והגנה על הציבור והסביבה.
כיצד להקטין את תרבות הצריכה? אפשר להפחית רכישות ולהשתמש במוצרים שוב.

צרכנות (Consumerism) היא תרבות שמעודדת לקנות הרבה דברים.
בתרבות כזו אנשים רוצים מוצרים בשביל להרגיש מיוחדים. מותג (brand) הוא שם או לוגו שמזהה מוצר. לעיתים אנשים קונים מותג בשביל להראות סטטוס ולא כי הם צריכים את המוצר. ניתן לצמצם צריכה על ידי לקנות פחות ולהשתמש בדברים שוב.
פרסום זה מודעות או סרטונים שמשווקים מוצרים. פרסומות מנסות לגרום לאנשים לרצות לקנות. הן מציפות אותנו בטלוויזיה, באינטרנט וברחוב.
יש דמיון בין פרסומות לבין ניסוי פבלוב. פבלוב הראה שמשהו ניטרלי, כמו צלצול, יכול לזכות בתגובה אם מוצמדים לו דברים אחרים. בפרסום מצמידים רגשות חיוביים למוצרים. אחרי זה המוצר מעורר את הרגש הזה לבד.
נעמי קליין כתבה ספר שבו היא כועסת על חברות גדולות. היא טוענת שהן מדחיפות אנשים לקנות בלי לחשוב על הנזק החברתי. היא נותנת דוגמה לקמפיין של נייקי.
היו קבוצות דתיות ותנועות כמו הפאנק שהתנגדו לצריכה. יש גם תנועות סביבתיות שאומרות: "פחות קונים, יותר שמים לב לטבע". יש ימים של מחאה כמו יום ללא קניות.
חלק מהאנשים רוצים לחסום פרסומות מסוימות, למשל פרסום סיגריות. אחרים חושבים שצריך לשמור על חופש הדיבור. יש ויכוחים מהו הפתרון הטוב ביותר.
איך ניתן לפעול? לקנות פחות, להשתמש שוב, ולבחור מידע ולפרסומות שקורים הוגנים.