אורניום מדולדל

אורניום (U) הוא יסוד מתכתי לבנבן-כסוף, צפוף ורדיואקטיבי במידה נמוכה. באורניום טבעי יש שלושה איזוטופים (גרסאות של אותו יסוד): U-238, U-235 ו-U-234. U-238 הוא השכיח ביותר (~99.27%), U-235 מהווה כ־0.72% ו-U-234 הוא מיעוט קטן מאוד. כאשר מגדילים את חלקו של U-235 מקבלים "אורניום מועשר" לשימוש בכורים גרעיניים.

אורניום מדולדל (Depleted Uranium, DU) הוא תוצר שבו אחוז ה-U-235 הוקטן באופן מלאכותי. רוב ה-DU נוצר כפסולת מתהליך העשרת אורניום לכורים. מקור נוסף הוא דלק שכבר שימש בכור ו"נשרף" (פסולת דלק). לבדיקה מקומית אפשר להבחין במקור: אם יש U-236 זה מצביע על מקור של דלק כור גרעיני.

ההרכב של DU הוא בערך 99.8% U-238, 0.2% U-235 ושאריות זעירות של U-234. הרדיואקטיביות שלו נמוכה מזו של אורניום טבעי, כ־60% מהמנה של אורניום טבעי במשקל זהה. מבחינה כימית ומבחינת המראה, DU דומה לאורניום טבעי או מועשר. תכונה בולטת היא הצפיפות הגבוהה שלו, בערך פי שניים מצפיפות העופרת.

הצפיפות הרבה עושה את ה-DU שימושי לכמה דברים. שימושים אזרחיים כוללים משקולות איזון למטוסים וכלי שייט, ומגני קרינה במכשירי רנטגן ומכלים לנשיאת חומרים רדיואקטיביים. משתמשים בו גם כזרז בתהליכים כימיים וכפיגמנט בתעשיית הצבעים.

השימוש הבולט יותר הוא צבאי: במסגרת מיגון לכלי רכב משוריין ולהכנת תחמושת חודרת-שריון. הסיבות הן: צפיפות גבוהה, יכולת לבעור (להיות פירופרית) בטמפרטורות גבוהות מעל כ־600 מעלות צלזיוס, ותכונה של "חידוד עצמי" שמסייעת לפגז להמשיך ולחדור מטרה. לעיתים מייצרים סגסוגות עם טונגסטן או טיטניום כדי לחזק את החומר. דוגמאות מוכרות הן מיגון טנק האברמס האמריקאי ופגזי סדרת M829 האמריקאית.

ה-DU שימש רבות במלחמת המפרץ. דו"ח שפורסם לאחר מכן ציין שימוש במאות אלפי פגזים של 30 מ"מ, הכוללים עשרות ואף מאות טונות של DU.

במצבים אזרחיים רגילים, השימוש ב-DU מוסיף מעט מאוד לקרינה סביבתית. החשיפה המשמעותית ביותר עלולה להתרחש באירוע לחימה שבו נורו פגזים או כאשר כלי משוריין נפגע ונשרף. בעת פגיעה, חלק מהחומר עלול להישבר ולהתפזר כענן של חלקיקים זעירים.

חלקיק בגודל כמה מיקרונים (מיקרון = אלףית המילימטר) שנשאף לריאות עלול להישאר שם זמן רב. נשיפה כזאת עלולה להוביל לחשיפה לקרינה גבוהה יותר ולסכנות כימיות מקובלות של מתכות כבדות. נתונים מאתרי לחימה (לדוגמה בקוסובו) מראים שהזיהום סביב נקודות פגיעה בדרך כלל מקומי מאוד, ברדיוס של עשרות מטרים, ורמות הזיהום במים ובצומח נמוכות.

במלחמות ובפעולות לחימה נבדקה העלייה במחלות אצל חיילים. חלק מהמחקרים מצאו קשר בין שהייה ברק"ם פגוע או בכניסה לרכבים משוריינים שנפגעו לבין סימפטומים של מחלות, ולכן הוצעו אמצעי זהירות. בצבא האמריקאי הומלץ להציל נפגעים אף אם הרכב נחשד כמכיל DU, אך להעדיף שימוש במסכת הגנה לכימיה ובכיסוי עור גלוי.

הסכנה העיקרית בשדה הקרב נובעת מהתמרה של חומר למעין אבק זעיר בעת פגיעה ובערה. קיים חוסר ודאות לגבי טווח הפיזור ומהירות החמצון של האבק. מסיבה זו, חשוב לנקוט זהירות במגע עם רכבים פגועים ובאזורי פגיעות צבאיות.

אורניום הוא מתכת כבדה בצבע כסוף. יש לה כמה "סוגים" טבעיים שנקראים איזוטופים. אחד מהם נקרא U-235 והוא נדיר יותר מהאחרים. כשמוציאים חלק מ-U-235 מקבלים חומר שנקרא אורניום מדולדל.

אורניום מדולדל מקבלים בעיקר כפסולת מתהליך שמכין אורניום לכורים. גם דלק גרעיני אחרי שימוש בכור יכול להיחשב מקור של חומר כזה.

האורניום המדולדל מאוד כבד וצפוף. הוא כבד יותר מעופרת בכפולה. הוא קרין פחות מהאורניום הטבעי, אבל שומר על המראה וההתנהגות הכימית של אורניום רגיל.

בגלל שהוא צפוף מאוד משתמשים בו כאיזון במטוסים וכמגן נגד קרינה במכשירי רנטגן. בצבא משתמשים בו גם במיגון רכבים משוריינים ובפגזים שיכולים לחדור שריון. החומר יכול לבעור בחום מאוד גבוה ולשמור על חודק שנכנס למטרה.

בדרך כלל השימוש בו לא מזיק לאנשים רחוקים. סכנה יש כאשר פגזים שמכילים את החומר נורים או כאשר רכב משוריין נפגע. אז חלקיקים קטנים של המתכת עלולים להפוך לאבק.

אבק קטן מאוד שאדם יושם אותו עלול להישאר בריאות זמן רב. זה לא נעים ועלול לסכן. לכן באירוע שבו רכב נפגע ממומלץ להגן על הנשימה והעור. בדרך כלל מקומות עם פגיעה מזוהמים רק בקרבה מידית לנקודת הפגיעה.