אזדרכת מצויה

אִזְדָּרֶכֶת מְצוּיָה (Melia azedarach) היא עץ נשיר מהמשפחה האזדרכתיים (Meliaceae). העץ פורח באביב בפרחים ריחניים ולילכיים, ובסתיו נושאים העלים המצהיבים יחד עם פירות צהובים שנשארים על הענפים בחורף. בישראל נטעו אותה כעץ חלוץ וכעץ נוי, והיא נפוצה בגנים ישנים ובשדרות. כיום היא נחשבת למין פולש ולמטרד.

שם הסוג Melia קשור למילה היוונית "μέλι" (דבש), כי פרחי הסוג מואבקים על ידי דבורי דבש. שם המין והמילה העברית נגזרו מסורית/פרסית: באיראנית AZAD DERAKHT פירושו "עץ חופשי" או "עץ אציל". השם בערבית דומה ובאנגלית הוא Chinaberry או Bead Tree.

עץ בוגר מגיע לגובה של 7, 12 מטרים. הקצב צמיחתו מהיר; תוך 4, 5 שנים הפרט יכול להגיע ל-6, 8 מטר. הוא קצר־חיים יחסית (כ-50 שנה) ורגיש לשבירת ענפים ולמזיקים.
העץ גדל במקומות לחים ובשטחים שהאדם הפריע להם, כמו שולי שדות, גינות וצדי כבישים. הוא עמיד לחום וליובש. מערכת השורשים בדרך כלל שטחית, עד כ-70 ס"מ. העץ מתרבה מזרעים ומהשתלות של שורש (סורים). הזרעים נשארים חיים לפחות שנתיים.
העלים מנוצים פעמיים (מנוץ פעמיים = עלה שמתפרק לתת, עלים). הפריחה מתחילה מיד אחרי הלבלוב, והאבקה נעשית בעיקר על ידי דבורים. הפרחים לבנים עד לילכיים וניחוחם מורגש בערב. הפרי עגול, בגודל של גולת משחק, הופך מצבע ירוק לצהוב בהבשלה בסתיו ונשאר על העץ כל החורף. בעבר השתמשו בגלעין הקשה לחרוזים ולמחרוזות תפילה.
ההפצה נעשית על ידי עטלפי פרי וציפורים שצורכים את הפרי ומפזרים את הזרעים. הזרעים נובטים בקלות בקרבת עץ האם ויוצרים חגורה של שתילים סביבו. כל חלקי העץ רעילים לאדם וליונקים, במיוחד הפירות; אך עטלפים וציפורים מסוימים יכולים לאכול אותם.

עץ נשיר עם כתר רחב עד קוטר נוף של כ-10 מטר. קליפת הגזע סדוקה בהזדקנותה. העלים ארוכים (30, 90 ס"מ) ומנוצים פעמיים, עם עלעלים רבים. הפרחים מסודרים באשכולות פתוחים הנקראים מכבדים (מכבד = תפרחת שעיקרה על ציר שמתפצל). הפרחים בדרך כלל דו-מיניים (כוללים אבקנים ואזכרים - גם חלקי זכר וגם נקבה).
הפרי הוא בית־גלעין צהוב, קוטר 12, 18 מ"מ, שמכיל 1, 6 זרעים. הגלעין קשה ומצולע.

עדויות מצביעות שהעץ היה בארץ כבר במאה ה-16. בתקופת המנדט הבריטי הוא נטע בגינות ובמרחבי העיר, במיוחד בירושלים החדשה. הוא הובא מהמזרח לשימושים רבים: דוחה חרקים, מיצוי שמן, ברפואה עממית וליצירת חפצי עץ וחרוזים. נטעו אותו גם למניעת נדידת חולות, כיוון שצומח מהר.
כיום פחות מגדלים אותו בגלל שבירת ענפים, מזיקים, היותו פולש והרבה פסולת מפירות ועלווה. הוא מופיע ברשימת הצמחייה הפולשת של המשרד להגנת הסביבה ונחשב פולש גם במדינות רבות, בין השאר בארצות הברית וממקסיקו עד חלקים באירופה ודרום אמריקה.
הסרה של שתילים צעירים מומלצת, כי כריתת עצים בוגרים לא תמיד יעילה, העץ מתחדש מסורים.

הפירות אינם למאכל אדם. מתוך הזרעים מפיקים שמן שאפשר להשתמש בו. ציפת הפרי מכילה סוכר ומשמשת בתעשיית הכוהל. העץ מספק עץ קשה ונאה לעיבוד בעץ (מחרטות). עלי העץ משמשים כחומר דוחה חרקים לשמירת מזון ובגדים. בברפואה העממית השתמשו בקליפת השורש כמשלשל וכמגרה הקאות.

תמונות זמינות של פרחים, פירות, זרעים ותפרחות, וכן תצלומים של העץ בחורף כשעליו נשרו והפירות נותרו.

אִזְדָּרֶכֶת מְצוּיָה (Melia azedarach) היא עץ גבוה עם פרחים ריחניים. עץ נשיר = נושר עלים בחורף. הפרחים לבנים או לילכיים. בסתיו הופכים הפירות לצהובים. הפירות נשארים על הענפים בחורף.

השם Melia קשור למילה היוונית דבש, כי דבורים מבקרות את הפרחים. השם העברי והשם הפרסי קשורים לביטוי "עץ חופשי".

העץ גדל מהר ויכול להגיע ל-7, 12 מטרים. שורשיו רדודים, עד כ-70 ס"מ. הוא גדל בגינות, בשולי שדות ובצדי דרכים. הפרחים מואבקים על ידי דבורים. הפירות עגולים, בגודל של גולת משחק. הם רעילים לאנשים, אבל ציפורים ועטלפים יכולים לאכול אותם ולפזר את הזרעים.

העלים ארוכים ומורכבים, הם "מנוצים פעמיים" (זה אומר שהעלה מחולק לתת, עלים). הפרחים באשכולות גדולות. הפרי מכיל גלעין קשה עם כמה זרעים.

העץ הגיע לכאן לפני כמה מאות שנים. נטעו אותו בגינות ובשדרות. השתמשו בו נגד נדידת חולות ולמטרות נוי. היום הוא מטרד כי הזרעים נובטים בקלות ויוצרים הרבה צעירים. העץ מופיע ברשימת הצמחים הפולשים.

לא אוכלים את הפירות. מהזרעים מדללים שמן שאפשר להשתמש בו. מהעץ עושים חפצי עץ יפים. העלים משמשים לדחיית חרקים. בעבר עשו מהגלעין חרוזים.

יש תמונות של פרחים, פירות, זרעים והעץ בחורף.