איטלקית היא שפה רומאנית (שפות שהתפתחו מהלטינית) מתוך משפחת השפות ההודו-אירופאיות.
היא מדוברת כשפת אם על ידי כ-85 מיליון איש, מתוכם כ-59 מיליון החיים באיטליה.
האיטלקית היא שפתה הרשמית של איטליה, ויש קהילות מדברות בשוק עשרות מדינות.
כמרבית שפות לאומיות, האיטלקית המודרנית התגבשה מניב שזכה ל״הצלחה״, הפלורנטיני.
ניב (גרסה מקומית של השפה) זה נקבע בעיקר מתוך יוקרה תרבותית.
הוא הועשר על ידי סיציליאנית, צרפתית ולשון הלטינית, ונבחר בזכות כתיבתם של דנטה, פטררקה ובוקאצ'ו במאות ה-13 וה-14.
עקב זאת כונה הניב גם "שפת המלומדים".
הניבים האיטלו-רומאניים נגזרו בעיקר מלטינית.
השפעות נוספות באות משפות קדומות באזור (סובסטראטום, שאריות לשוניות שקיימו לפני הלטינית) ומשפות שבאו לאחר מכן (סופרסטראטום, השפעות של עמים שבאו מאוחר יותר).
בשנים האחרונות מפרידים לעתים בין ניבים צפוניים וניבים של המרכז והדרום.
הניבים הצפוניים נקראים לעיתים גאלו-איטאליים. הם כוללים אזורים כמו לומברדיה, אמיליה-רומאניה, פיימונטה וליגוריה.
תכונות של ניבים אלו הן תנועות ביניים מסוימות (כדוגמת ö ו-ü) ושימוש דקדוקי שמזכיר צרפתית.
במרכז ובדרום יש מאפיינים אחרים שהתרחבו מהלטינית המקומית ומהשפעות אזוריות שונות.
איטלקית היא שפה רשמית באיטליה ובסן מרינו.
באזורים בחוף הקרואטי ובסלובניה משתמשים בה לצד השפות המקומיות.
בשווייץ היא אחת השפות הרשמיות, בעיקר בקנטון טיצ'ינו וב-Grigioni (גריג'וני).
בוותיקן האיטלקית נמצאת בשימוש רחב וכמעט משמשת כשפה יומיומית לצד הלטינית.
האיטלקית הייתה גם נפוצה באזורים שבאפריקה בשל שלטון קולוניאלי, למשל בלוב ובאריתריאה.
במלטה רבים מבינים ומדברים איטלקית. השפה נפוצה גם ברצועות החוף בדלמטיה, בסלובניה, באלבניה ובתוניסיה.
היא ידועה בקורסיקה ובריביירה הצרפתית, ובנסיכות מונקו.
יש מדינות שבהן התיישבו מהגרים איטלקים, ולכן קיימות קהילות דוברות איטלקית בארצות הברית, בארגנטינה, בברזיל, באוסטרליה ובקנדה.
לאחר אנגלית וצרפתית, האיטלקית נלמדת רבות ברחבי העולם.
האיטלקית משתמשת ב-21 אותיות מהאלפבית הלטיני.
האותיות j, k, w, x ו-y מופיעות בעיקר בשמות זרים ובמילים מושאלות.
קיימים גם אקצנטים (סימנים על האותיות) שמסמנים הטעמה או שינוי בהגייה.
פעלים איטלקיים מתחלקים לשלוש נטיות לפי סיומת ההטיה: -are, -ere ו־-ire.
הם גם נבדלים לפי האם הם יוצאים (transitivo, פועל שמצריך מושא) או עומדים (intransitivo, פועל שלא צריך מושא).
ליוצאים ולעומדים מוסיפים לעתים פועל עזר כדי ליצור זמנים מורכבים: avere (יש/יש לי) ו-essere (להיות).
בינוני ההווה הוא צורת פועל שמשתמשים בה גם כשם תואר (למשל "האישה השרה").
בינוני העבר משמש הן כחלק מהפעלים בזמנים מסוימים והן כשם תואר, והוא מופיע לצד avere או essere בזמנים אלה.
האיטלקית משתמשת בשני פעלים משמעותיים ל"להיות": essere ו-stare, שלכל אחד שימושים משותפים ומיוחדים.
הפועל avere מציין שייכות ובעלות (לדוגמה: יש לי ספר) וגם פועל עזר בזמנים מסוימים.
איטלקית היא שפה שהגיעה מהלטינית (שפת רומא העתיקה).
כ-85 מיליון אנשים מדברים אותה ברחבי העולם.
האיטלקית היא שפתה הרשמית של איטליה.
יש דיאלקטים, כלומר גרסאות מקומיות שונות של האיטלקית.
הדיאלקט מפירנצה (פלורנטיני) הפך לשפה התקנית.
זה קרה בגלל סופרים מפורסמים כמו דנטה, פטררקה ובוקאצ'ו.
בדיאלקטים הצפוניים שומעים צלילים שונים, לדוגמה תנועות כמו ö ו-ü.
בדיאלקטים בדרום יש הבדלים אחרים בצלילים ובמילים.
איטלקית רשמית באיטליה ובסן מרינו.
בשוויץ מדברים איטלקית בחלקים מסוימים.
בוותיקן משתמשים באיטלקית בתקשורת היומיומית.
במדינות כמו לוב ואריתריאה יש שימוש היסטורי באיטלקית.
האיטלקית נפוצה במלטה ובחופים של דלמטיה.
הרבה איטלקים היגרו לארצות הברית, ארגנטינה וברזיל.
כך נשארה שם איטלקית בקהילות.
האיטלקית משתמשת ב-21 אותיות מהאלף-בית הלטיני.
האותיות j, k, w, x ו-y מופיעות בעיקר בשמות זרים.
יש גם סימנים שמראים היכן להדגיש את המילה.
פעלים באיטלקית מסתיימים בדרך כלל ב־are, ב־ere או ב־ire.
יש פעלים שאומרים "יש לי" (avere) ופעלים שאומרים "להיות" (essere או stare).
אחרי חלק מהפעלים שמים את avere או essere כדי לדבר על העבר.
תגובות גולשים