אמונה באלוהים (יהדות)

ביהדות אמונה באלוהים היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות התורה. זוהי מצווה יסודית והיא אחד משלושה-עשר עיקרי האמונה כפי שהגדיר הרמב"ם.

המקרא וחז"ל משתמשים במילה "אמונה" בעיקר במשמעות של אמון וביטחון באל, ולא רק כאמונה במציאותו. השורש א-מ-נ מורה על מתן אמון; גם המילה "אָמֵן" מבטאת אמון באמינות דבר מה.

בימי הביניים התפתח דיון פילוסופי על טבע האמונה. ההוגים היהודים הרציונליסטים נטו להגדיר אמונה לפי מושגים פילוסופיים. הרמב"ם ראה את המצווה כבידיעה, ואמר שמי שמאמין בטעות יכול להחשב ככופר. לעומתו טענו אחרים, כמו הרמב"ן ורבי חסדאי קרשקש, שיש בעיה למנות את האמונה כמצווה בפני עצמה, וכי קיים ויכוח על טבעה והשלכותיה. היו גם התייחסויות לפטור כשטעה אדם מתוך עיון או כפייה.

הפסוק "אנכי ה' אלוהיך" נחשב כבסיס לפירוש המצווה, והרמב"ם פסק במסורתו ההלכתית על חיובה.

האמונה מפורשת ככוללת כמה חלקים מרכזיים: א. הידיעה שהוא קיים. ב. שהוא בלתי מוגבל ובעל הכוחות. ג. שהכונה של פעולותיו היא לטובת הברואים. ד. שהשם בחר בעם ישראל כדי להיטיב עמו. חוסר באחד מהרכיבים נחשב למחסור באמונה.

על פי הפרשנות המצווה מחייבת לקבע אמונה בלב ובמחשבה, לחזק אותה בפעולות ולהמנע מעיסוקים הפוגעים בה.

זו הבסיס לכל המצוות, כי אמונה נותנת תוקף לפעולת המצוות.

האימון באלוהים נחשב ליסוד שמניע לעשות טוב ולהימנע מרע. הוא תומך בציות לחוקים כמו איסור שקר, האיסור לגרום צער באמצעות דברים, ואיסורים על גזל ולשון הרע.

ביהדות אמונה באלוהים היא מצווה מתוך תרי"ג מצוות התורה. הרמב"ם ראה באמונה חלק מעיקרי האמונה שלו.

המילה "אמונה" משורש א-מ-נ. זה אומר אמון וסמיכה על הבורא. אצל חז"ל זו אומרת שמצפים שננהג נכון ונאמין בו.

בזמן הרבנים דנו מהי אמונה. חלקם אמרו זו ידיעה ברורה. אחרים אמרו זו גם אמון במסורת.

הפסוק "אנכי ה' אלוהיך" משמש כבסיס לאמונה הזו. הרמב"ם כתב שהיא מצווה.

האמונה כוללת כמה דברים פשוטים: שהוא קיים, שהוא אחד וגדול, שהוא רוצה לטובתנו, ושבחר בעם ישראל.

האמונה היא הבסיס למצוות אחרות.

אמונה עוזרת לאנשים לעשות טוב. היא מונעת לשקר, לגנוב או לפגוע באחרים.