אנטי-פסיכיאטריה

אנטי-פסיכיאטריה היא גישה המבקרת את מקצוע הפסיכיאטריה. היא שוללת את העיסוק הפסיכיאטרי או דורשת צמצום נרחב של סמכויות הפסיכיאטרים והצוותים תחתיהם. הגישה צמחה בעיקר בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20.

המבקרים מדגישים שגיאות היסטוריות ורעות בממסד: אשפוז כפוי, אבחונים ובקרה רשלניים, תאוריות לא מוכחות, יחס פוגעני והיעדר פיקוח במוסדות סגורים. המחלוקת כוללת גם ביקורת על טיפולים כמו זעדי חשמל (טיפול חשמלי קצר למוח) ולובוטומיה (ניתוח על המוח שנעשה בעבר).

אבחון פסיכיאטרי נעשה בדרך כלל על סמך התרשמות סובייקטיבית של המטפל, כי אין בדיקות מעבדה אובייקטיביות לרוב ההפרעות. בעיה נוספת היא ההשלכות של תחזיות לגבי מסוכנות עתידית, שמשפיעות על זכויות האדם של המטופל.
מחקר מעניין בהקשר זה הוא ניסוי רוזנהאן (1972): מתנדבים בריאים דיווחו על הזיות אודיטוריות, התקבלו לאשפוז ובילו בממוצע 19 ימים. אף אחד מהם לא זוהה כמתחז. בחלק שני רוזנהאן אמר לבתי חולים שחדיר חולים מתחזים; בתי החולים זיהו רבים מהם, אף כי בפועל לא היו מתחזים.

יש קבוצות רבות עם טיעונים שונים. חלקן מתמקדות בזכויות האדם ובבניית חוקים נגד כפיה, כגון האגודה לזכויות האזרח שנקטה בצעדים משפטיים בישראל. תנועת "הצרכנים" או "ההחלמה" דורשת שירותים טובים יותר ושיקום בקהילה; פעילים בולטים כוללים מייסדים כמו צביאל רופא. גם עיתונאים הביאו חשיפות על תנאי אשפוז, דוגמת תחקירים בולטים בעבר.

יצירות כמו הקולנוע "קן הקוקייה" וספרים כגון "זן ואומנות אחזקת האופנוע" הביאו סיפורים אישיים על אשפוזים וטיפולים קשים. טיעון חוזר שם הוא שהפרקטיקה הפסיכיאטרית עלולה לדחוק לאנשים תיאורים שליליים ולדה-הומניזם (שלילת האנושיות).
המבקרים טוענים שפסיכיאטרים לעתים מציירים מטופלים באופן מגמתי, ומדגישים תכונות שליליות במקום נקודות חוזק.

הטיעון המגן אומר שהפסיכיאטריה פועלת תחת אילוצים קשים: כלים מקצועיים לא מדויקים מספיק, דילמות מוסריות קשות, היכולת לאשפז אנשים נגד רצונם בהוראת בית משפט, אוכלוסייה קשה לשליטה ותקציבים דלים. משמע, השגיאות נובעות גם ממגבלות שיטתיות.

חלק מהמבקרים טוענים שהפסיכיאטריה מתייגת כ"חולים" אנשים שסירבו לנורמות חברתיות. זה מוצג כפעלתן של כוחות חברתיים־פוליטיים. דמויות מרכזיות בתנועה כוללות מישל פוקו ותומאס סאס. חלק מהביקורת פילוסופית טוענת שהפסיכיאטריה מצמצמת שאלות על קשר גוף־נפש וטיפ תהליכים מורכבים כבעיות ביולוגיות בלבד.

קבוצות כמו הסיינטולוגיה תוקפות את הפסיכיאטריה ומפעילות ארגוני־בת כמו CCHR. גם מרפאים טבעיים והילרים מבקרים טיפולים תרופתיים וממליצים על שיטות פעילות גופנית ותחזוקה אישית. הוויכוח הציבורי כולל את הריטלין והפרוזאק כדוגמאות לתרופות שניתנות לעתים בתדירות גבוהה מדי. יש טענות לקשרים כלכליים בין חברות תרופות לממסד הפסיכיאטרי; בישראל הודגשה בשנת 2010 הנחיה להגבלת מרשמי ריטלין.

בנוסף, יש ביקורת מוסרית על האבחנה של "הפרעת אישיות". מבקרים טוענים שהיא מצמצמת את האדם וגורמת לנזק טיפולי ונפשי. חלק מהמתנגדים גם מתנגדים לצורות מסוימות של פסיכותרפיה וטיפולים שיקומיים, כי הם מנציחים סטיגמות וניכור חברתי.

אנטי-פסיכיאטריה היא רעיון שמבקר את הפסיכיאטריה. פסיכיאטריה היא רפואה של הנפש.
הגישה הזאת גדלה בשנות ה-60 וה-70.

המבקרים מדברים על בעיות כמו אשפוז כפוי. אשפוז כפוי זה כשמכניסים מישהו לבית חולים למרות שהוא לא רוצה.
הם גם מתנגדים לטיפולים ישנים כמו זרמים חשמליים ולובוטומיה. אלה טיפולים שבוצעו בעבר והיו קשים.

הטענה היא שאין בדיקות מדעיות ברורות לאבחן הרבה בעיות נפשיות. הפסיכיאטרים נשענים על מה שהם רואים או שומעים.
ניסוי רוזנהאן (1972): אנשים בריאים הצהירו על הזיות קוליות, קיבלו אשפוז ונשארו בממוצע 19 ימים. אף אחד לא זוהה כמתחזה.

יש קבוצות שעוסקות בזכויות אנשים, ותנועות של מטופלים שרוצות שיקום בקהילה.
גם עיתונאים חשפו בעיות במתקנים.

אנשים שכתבו ספרים או עשו סרטים שתיארו אשפוזים קשים, העלו מודעות.
הביקורת אומרת שאבחנות יכולות להציג אדם בצורה רעה.

התומכים אומרים שלפסיכיאטרים יש בעיות: כלים לא מדויקים, דילמות מוסריות, ושאחראים לפעמים לאשפז אנשים שלא רוצים טיפול.
יש גם בעיות תקציב וקושי לטפל באנשים קשים להתנהלות.

יש קבוצות כמו הסיינטולוגיה שמתנגדות לפסיכיאטריה. יש גם מרפאים טבעיים שמציעים דרכים אחרות.
יש דאגה לגבי תרופות כמו ריטלין ופרוזאק, והאם נותנים אותן יותר מדי.
חלק מהאנשים אומרים שתיוג אדם כהפרעת אישיות יכול להזיק לו.