ארנסט רנן

ז'וזף ארנסט רנן (1823, 1892) היה פילוסוף, היסטוריון, פילולוג (חוקר שפות) וארכאולוג צרפתי. נולד בטרגייה שבברטאן במשפחה של דייגים. אביו מת כשהיה קטן, ואחותו אנרייט הייתה לדמות מרכזית ותמכה בלימודיו.
בשנות נעוריו עבר לפריז ולמד בסמינרים ובמכללות שונות. בתחילה נמשך לסכולסטיקה (פילוסופיה תיאולוגית), אך בלימודיו בפילולוגיה ובשפות שמיות הגיע לקריאה ישירה של התנ"ך. המבחן הטקסטואלי וההשוואה בין חלקי כתבי הקודש הובילו אותו להטיל ספק באמונות המסורתיות ולנטוש את כוונת הכמורה.
ב־1847 זכה בפרס וולני על עבודה על השפות השמיות, והצטרף לסגל אקדמי. מסעו בסוריה ב־1861 הביאו אותו לכתוב את חיי ישו (Vie de Jésus, 1863). זהו אחד הספרים הראשונים שניסו לבחון את חייו של ישו בגישה היסטורית־מדעית. הספר עורר מחלוקת קשה והוביל להרחבת ביקורת מצד הכנסייה; רנן הושעה זמנית מתפקידו ב‑Collège de France. המשבר הוסדר לאחר 1870.
רנן היה גם מעורב בחיים הציבוריים. בתחילת דרכו תמך באידאות ליברליות והציג מועמדותו לבחירות ב־1869. אחרי מלחמת צרפת, פרוסיה (1870) שינה חלק מעמדותיו, הציע רעיונות פוליטיים שנשענו על מודלים זרים, ובהמשך קיבל יותר את ערכי הרפובליקה והדמוקרטיה. ב־1883 פרסם את זכרונות ילדותו ונעוריו, שהיו פופולריים מאוד.
עבודותיו הגדולות כללו היסטוריה של הנצרות (שמונה כרכים) והיסטוריה של עם ישראל, חיבור בן חמישה כרכים, שניים מהם פורסמו לאחר מותו. הוא גם התחיל בפרסום קורפוס כתובות שמיות. זכה לכיבודים, כולל אות לגיון הכבוד. נפטר ב־1892 ונקבר בבית הקברות במונמארטר.

בהרצאה בסורבון ב־1882 הציג רנן הגדרה רגשית של אומה: אומה נבנית מ"עבר ארוך" של מאמצים, הקרבות ומסירות, ומאחדת רצון לשמר ולהמשיך את המורשת. הוא התנגד להגדרות אתניות־גזעיות כמו זו של פיכטה, והדגיש את חשיבות הזיכרון המשותף, ההדדיות וההשראה מהעבר הרואי. רנן טען שהלאום אינו רק חוזה תועלתני, אלא גם תחושת שייכות ורגש.

כתיבתו על השפות וההיסטוריה השמית כוללת אלמנטים של דעות קדומות. רנן הבחין בין קבוצות אתניות והשתמש בארשנות המעלה את האירופאים ההודו־אירופאים על פני השמיים; דעות אלה נחשבות היום כמוטות ואף אנטישמיות (שנאה כלפי יהודים). עם זאת, הוא תרם רבות להכרת היהדות באירופה דרך מחקריו, תרגומיו והיסטוריה של עם ישראל.

מבין כתביו המרכזיים: Vie de Jésus (1863), זכרונות ילדות ונעורים (1883), היסטוריה של הנצרות ושלהי חיבור ההיסטוריה של עם ישראל. פרסומיו בתחומי הפילולוגיה והכתובות השמיות השפיעו על חקר השפות והדתות במאה ה־19.

ז'וזף ארנסט רנן נולד ב־1823 בברטאן שבצרפת. אביו עבד כדייג. אחותו אנרייט תמכה בו.
הוא למד רבות ועבר לפריז. שם הוא למד שפות וכתב עתיקות. פילולוג הוא חוקר שפות. ארכאולוג הוא חוקר עתיקות.
רנן קרא את התנ"ך בשפות המקור. הוא הבין שחלקים כתובים מאוחר יותר. הוא הפסיק להאמין בגרסה מילולית של כתבי הקודש.
ב־1863 פורסם ספרו חיי ישו. בספר הוא גישר בין סיפור דתי לבדיקה היסטורית, וזה הרגיז את הכנסייה. הכנסייה הורידה אותו זמנית מתפקיד ההוראה.
הוא המשיך לכתוב. כתב היסטוריה על הנצרות ועל עם ישראל. גם כתב זכרונות על ילדותו. הוא קיבל כבוד ונפטר ב־1892.

ב־1882 אמר רנן שאומה נוצרת מהעבר שנעשה יחד. עבר זה נותן לאנשים רצון להמשיך את המורשת. הוא אמר שאומה היא גם הרגשה משותפת, לא רק מוצא גזעי.

רנן כתב על שפות שמיות ועל היהודים. יש בטקסטים שלו דעות לא אוהדות כלפי יהודים. את המילה אנטישמיות מסבירים כך: שנאה או דעות רעות נגד יהודים. יחד עם זאת, רנן למד עברית וכתב גם על ההיסטוריה והשפה של העם היהודי.

בין ספריו הידועים: חיי ישו, זכרונות ילדות ונעורים, היסטוריה של הנצרות והיסטוריה של עם ישראל.