בפסק דין בג\"ץ הנריט אנה קטרינה פונק שלזינגר, שנדון ב-22 בפברואר 1963, קבע בית המשפט העליון ישיבה כבג\"ץ כי פקיד הרישום במשרד הפנים חייב לרשום בני זוג כנשואים אם הם הציגו נישואים אזרחיים שנערכו בחו"ל. נישואים אזרחיים הם נישואים שנעשים לפי חוקי מדינה ולא על פי טקס דתי.
אישה בלגית נישאה בקפריסין ליהודי ישראלי. פקיד הרישום סירב לרשום אותה כנשואה במרשם התושבים. היא פנתה לבג\"ץ וביקשה צו שיחייב את הפקיד לרשום אותה ואת בעלה כנשואים.
הבית המשפט בדק אם הנישואים תקפים לפי חוקי ישראל. שאלות המשנה היו: האם הנישואים תקפים לפי הדין העברי (הדין הדתי של מדינת ישראל אז)? האם הם תקפים לפי דין זר? ואם לא, האם הפקיד צריך בכל זאת לרשום את הזוג על סמך המסמכים שהוצגו לו?
הרכב השופטים הרוב קבע שהנישואים אינם תקפים לפי הדין העברי ולפי חוקי המדינה של אז. זאת בהתבסס על תקנות ומסורות משפטיות שקובעות שאין נישואים בין יהודי לנכרית לפי הדין המקומי.
על פי הכללים הבינלאומיים שבתחום, יש לבדוק גם את חוקי מדינת הלאום של האישה. לפי החוק הבלגי, הנישואים תקפים. זאת אומרת שבמדינה הזרה האישה נחשבת נשואה, ואילו לפי הדין הישראלי האיש נחשב רווק.
השופט זילברג, בדעת מיעוט, סבר שיש לפסול את הנישואים כי הם פוגעים בתקנת הציבור הישראלית. לכן, לדעתו, פקיד הרישום לא צריך לרשום את הנישואים.
השופט זוסמן, בדעת הרוב, קבע כי פקיד הרישום הוא רשות מינהלית ואין לו כלים לבדוק את נכונות המסמכים. כאשר הוצגה בפניו ראיה חיצונית (מסמך נישואים מחו"ל), עליו להסתפק בכך ולרשום את הזוג כנשואים במרשם.
תוצאת פסק הדין היא כי בני זוג שנישאו אזרחית בחו\"ל יירשמו במרשם האוכלוסין ובתעודות זהות כ"נשואים" גם אם הדין הישראלי לא מכיר בנישואים אלה. עם זאת, בית המשפט הדגיש שרישום זה נועד בעיקר לצורכי סטטיסטיקה.
בשנת 1965 הכנסת חקקה את חוק מרשם האוכלוסין, ששינה חלקית את העניין: פרטי המרשם הפכו לראיה לכאורה, אבל פרטי "הלאום", "מצב אישי" ו"שם בן הזוג" לא נחשבים ראיה לכאורה, כדי למנוע פגיעה בזכויות ובחובות של אנשים.
לכן, היום עדיין נעשה רישום במרשם כבעבר, אך הרישום אינו קובע באופן אוטומטי את הסטטוס החוקי של בני הזוג.
ב-22.2.1963 הכריז בית המשפט במקרה פונק שלזינגר. בג\"ץ (זהו בית המשפט הגבוה לצדק) קבע שפקיד הרישום חייב לרשום אנשים שנישאו בחו"ל כנשואים. נישואים אזרחיים הם נישואים לפי חוק המדינה, לא לפי דת.
אישה מבלגיה נישאה בקפריסין לגבר ישראלי. פקיד הרישום (האדם שמרשום תעודות זהות) סרב לרשום אותה כנשואה. האישה הלכה לבית המשפט.
שאלו אם הנישואים תקפים לפי חוקי ישראל. גם בדקו אם הם תקפים לפי החוק הבלגי. בבית המשפט היו שני דעות שונות.
השופט זילברג אמר: הנישואים פוגעים ברגשות הציבור ולכן בטלים. לכן אין לרשום אותם.
השופט זוסמן אמר: הפקיד צריך להאמין למסמך שניתן לו ולרשום את הזוג כנשואים במערכת.
התוצאה: מי שנישא בחו"ל אזרחית יירשם במרשם התושבים כ"נשוי". אבל הרישום אינו קובע מי באמת נשוי על פי החוק.
בשנת 1965 שינו את חוק הרישום. החוק קבע שהמרשם יכול לשמש כראיה, אך לא לגבי "מצב אישי" ו"שם בן הזוג". זה נשאר כדי שלא לפגוע בזכויות של אנשים.
גם היום, רישום כזה עדיין קורה, והוא לא מחליף את הדין החוקי לגבי מי נחשב נשוי.
תגובות גולשים