בולימיה נרבוזה (Bulimia nervosa, בעברית זלזלת/בולימיה) היא הפרעת אכילה שבה יש התקפי זלילה חוזרים (בולמוסים). בולמוס הוא אכילה של כמויות גדולות בזמן קצר, עם תחושת חוסר שליטה. אחרי ההתקף מבצעים החולים פעולות מפצות, שנקראות היטהרות. היטהרות כוללת הקאות מכוונות, שימוש במשלשלים או חוקנים, צום או פעילות גופנית מרובה.
ההתקפים וההיטהרות מעניקים הקלה זמנית רגשית, אבל יוצרים מעגל קשה וקבוע של אשמה, בושה וחזרה על ההתנהגויות.
בולימיה נפוצה יותר מאנורקסיה. נשים בסיכון גבוה פי 10 בהשוואה לגברים. מחקרים מעריכים שכ־8% מהנשים יחוו בולימיה בשלב כלשהו. המחלה מתחילה לרוב בגילאי 18, 19, אך אפשר להתחיל גם בגילים אחרים.
המדריך DSM (מדריך לאבחון מחלות נפש) קובע כמה קריטריונים לאבחון בולימיה: התקפי אכילה חוזרים של כמויות גדולות בזמן קצר; תחושת חוסר שליטה; התנהגויות מפצות; תדירות של לפחות פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים; והערכת עצמית תלויה במשקל ובצורה. תסמינים אלה אינם חלק מאנורקסיה פעילה.
יש שתי צורות עיקריות: סוג המפצה בעיקר בהקאות ומשלשלים (purging) וסוג שבו ההיטהרות נעשית באמצעות צום או פעילות גופנית מוגזמת (non-purging).
התנהגותית: אכילה בסתר, בולמוסים, ביקורים תכופים בשירותים לאחר ארוחות, שתייה רבה בזמן אכילה.
נפשית: שינויים במצב רוח, דיכאון, ביקורת עצמית קשה והערכת ערך עצמי התלויה במשקל.
גופנית: שיניים פגועות משחררות חומצה, נפיחות בפנים או בבלוטות, חולשה, בעיות בעיכול, אי־יציבות במשקל וקצב לב לא סדיר.
בולימיה עלולה לגרום לבעיות רפואיות רבות: חוסר איזון במלחים (כגון אשלגן), התייבשות, בעיות בכבד ובכליות, קרעים בוושט, שחיקה של השיניים, בעיות בלחץ הדם וקושי בתפקוד יומיומי. היא גם יכולה לגרום לדיכאון ולנטיות אבדניות.
אין גורם בודד. נראה שמדובר בשילוב של גורמים פסיכולוגיים, חברתיים, משפחתיים וביולוגיים. יש הערכות לתפקוד לקוי של סרוטונין (מוליך עצבי במוח) שמשפיע על מצב רוח ואימפולסיביות. טראומות נפשיות, כגון פגיעה מינית או התעללות, יכולות להוות גורם מעמיק. הפרעת קשב/היפראקטיביות מקושרת לאימפולסיביות, אך לא נמצא קשר סיבתי ישיר בין ההפרעה הזו לבולימיה.
הטיפול משלב מספר גישות: טיפול רפואי ותזונתי למעקב ולשיקום הפיזי, וטיפול נפשי, בעיקר טיפול קוגניטיבי‑התנהגותי (CBT). CBT עוזר לשנות מחשבות ודפוסי אכילה מזיקים. תרופות ממשפחת SSRI (נוגדי דיכאון שמעלים רמות סרוטונין), כמו פרוזק (פלואוקסטין), משמשות לעיתים להפחתת תדירות ההתקפים ולשיפור מצב הרוח. במקרים חמורים יש צורך באשפוז. הטיפול כולל גם תמיכה משפחתית ולעיתים טיפול נוירופסיכולוגי להתמודדות עם כפייתיות ועיוותי תפיסה.
התחלה מוקדמת של טיפול מגדילה את הסיכוי להחלמה.
נשים בולימיות יכולות להיכנס להיריון בזמן ההפרעה או כשהן בהחלמה. ההיריון יכול לשפר אצל חלק מהנשים את התסמינים, אך אצל אחרות הוא יכול להחמיר אותם. נשים בהיריון עם בולימיה עלולות להיות בסיכון גבוה יותר להפלה, להקאות יתר בהיריון (היפראמזיס), ניתוח קיסרי והתייבשות. גם העובר עלול להיפגע כתוצאה ממחסור בתזונה ולאיזון כימי לקוי.
סיכום קצר של נקודות חשובות:
- בולימיה היא מחלת אכילה של התקפים והיטהרות.
- יש לה השלכות נפשיות ופיזיות חמורות.
- טיפול משלב טיפול נפשי, תזונתי ורפואי.
- זיהוי וטיפול מוקדם משפרים סיכוי להחלמה.
בולימיה היא מחלת אכילה. יש התקפי אכילה גדולים וקשים.
אחרי ההתקף האדם מנסה להיפטר מהאוכל. זה נקרא היטהרות.
היטהרות יכולה להיות הקאה, תרופות משלשלות, צום או אימון קשה.
- אכילה בסתר וכמות גדולה של אוכל בזמן קצר.
- הליכה לשירותים אחרי הארוחה.
- דאגה גדולה מהמראה ומהמשקל.
- שיניים רגישות או בעיות בבטן.
אין סיבה אחת. לפעמים זה קשור לכאב רגשי, ללחצים חברתיים או לבעיה ביולוגית במוח.
סרוטונין הוא חומר במוח שמשפיע על מצב הרוח.
ניתן לקבל עזרה. הטיפול כולל דיבור עם מטפל, שינוי הרגלי אכילה ועזרה רפואית.
לעיתים נותנים תרופות שנקראות SSRI (תרופות נגד דיכאון). תמיכה של משפחה חשובה.
טיפול מוקדם עוזר מאוד.
נשים חולות עלולות להזדקק לעזרה מיוחדת במהלך היריון.
היריון יכול להחמיר או לשפר את ההתנהגויות, ולכן חשוב לבדוק את המצב.
תגובות גולשים