ברכות המצוות

ברכות המצוות הן הברכות שנאמרות בעת עשיית מצווה. רוב הברכות תוקנו על ידי חז"ל (חכמי הדורות הראשונים), והן שייכות למערכת הברכות הנאמרות בסיטואציות שונות, כמו ברכות הנהנין וברכות ההודאה.

לכל הברכות יש פתיחה אחידה: "ברוך אתה ה'..." בדרך כלל נוספת המילים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" ואז מופיעה התייחסות למצווה הספציפית. לעיתים משתמשים ב"שם הפועל", צורת המילה שמתארת את מעשה המצוה (למשל: "להתעטף בציצית"). לדוגמה: בסיום ברכת ציצית מופיע "להתעטף בציצית", ובברכה על ישיבה בסוכה "לישב בסוכה". לאחר נטילת ידיים מופיע לעתים "על נטילת ידים", שם הפעולה המציין את המעשה עצמו.

בעבור מצוות מיוחדות של כהנים (כהנים = צאצאי אהרן הממלאים תפקידים במשכן ובבית המקדש) יש נוסחי פתיחה שונים. ברכה על נשיאת כפיים מתחילה במילים אלה, והרמב"ם תיאר נוסח כזה גם לגבי אכילת תרומה ומתנות כהונה. בתוספתא יש נוסח רגיל יותר להקרבת קרבנות, והפוסקים דנו בשונות הזאת.

כמו רוב הברכות, מקור חיוב ברכות המצוות הוא מדברי חכמים ולא מהתורה, אם כי חז"ל מצאו רמזים בתורה. יש מצוות שברכתן נחשבת מדאורייתא (מהתורה), למשל ברכות התורה לפי דעת הרמב"ן.

נושא ברכת המצוות כמעט ואינו מופיע במשנה, ורוב הדיון נמצא בתוספתא ובתלמוד.

הגמרא קובעת שיש לומר את הברכה קודם ובסמוך לעשייתה. לדעת הרמב"ם, הרי"ף והגאונים, הכלל הזה כמעט שאינו סוטה מאחר והחריג היחיד הוא טבילת גוי (טבילת הגר). מאוחר יותר, מנהגים שונים התפתחו בעדות השונות.

כלל מרכזי הוא שאמרת הברכה צריכה להיות לפני או ביחד עם ביצוע המצווה. עם זאת, בעדות אשכנז וחלק מעדות ספרד יש חריגים: למשל נשים רבות מברכות על הדלקת נרות שבת רק לאחר ההדלקה. ההסבר הנפוץ הוא שאמירת הברכה משמעה קבלת השבת, ולפי הדעה הזו אישה שלא קיבלה את השבת לפני ההדלקה לא תוכל להדליק אחר כך. כאשר הגבר מדליק, הברכה נאמרת לפני ההדלקה. בתימן ובחלק מהספרדים נוהגים לברך לפני ההדלקה, לפי מנהג ספרד הקדום.

לא כל מצווה מלווה בברכה. הפוסקים הציעו קריטריונים שונים. כלל פרקטי מקובל הוא שמברכים על מצווה שברגע שעושים אותה פטורים מלהשלים אותה שוב (כלומר מצווה שמממנה אדם "נפטר" לאחר הביצוע). דוגמאות: הנחת תפילין, מילה, והדלקת נרות, ברגע שעשו אותם, החובה לא נמשכת באותו מקרה. לעומת זאת לא מברכים על מצוות כמו אהבת ה' או נתינת צדקה, כי החובה נמשכת גם אחרי המעשה.

עוד גישות טוענות שלא מברכים על מצוות שאין בה "קיום עשה" ברור, או על מצוות התלויות בדעתו של אדם אחר, או כאלו שעלולות לפגוע באדם אחר. על מצוות שחוקקו חכמים (מצוות דרבנן) קיימות ברכות שנידונו בתלמוד והובאו על ידי הפוסקים.

נחלקו הפוסקים האם מי שפטור ממצווה יכולה לברך עליה. הוויכוח המפורסם הוא בין הרמב"ם (שהשולחן ערוך אימץ) לבין רבינו תם והראמ"א. הרמב"ם סובר שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא (מצוות עשה התלויות בזמן) ואין להן לברך עליהן. הרמ"א קבע שנשים יכולות לברך אם הן מקיימות את המצווה, וכך מנהג רבים מהאשכנזיות וחלק מיוצאי ספרד. עדות מזרח רבות נוהגות שלא לברך.

ברכות המצוות הן ברכות שמברכים כשעושים מצווה. רוב הברכות קבעו חז"ל. חז"ל הם חכמי הדורות הראשונים.

ברוב הברכות מתחילים ב"ברוך אתה ה'..." ואומרים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". אחרי זה אומרים על איזו מצווה. לפעמים משתמשים ב"שם הפועל". שם הפועל הוא המילה שאומרת מה עושים, כמו "לישב בסוכה".

רוב הברכות מקורן מדברי חכמים, ולא מהמקום בתורה. יש ברכות של לימוד תורה שנחשבות מדאורייתא, לפי הרמב"ן.

הגמרא אומרת שיש לומר את הברכה לפני או סמוך לעשיית המצווה. אבל יש מנהגים שונים. למשל לגבי הדלקת נרות שבת נשים בחלק מהקהילות מברכות לאחר ההדלקה. הסיבה שבחלק מהמנהגים הברכה קשורה לקבלת השבת.

לא מברכים על כל מצווה. ברוכים בדרך כלל על מצוות שברגע שעשית אותן אינך חייב לעשותן שוב. דוגמאות: תפילין, מילה והדלקת נרות. לא מברכים על דברים שקיימים תמיד, כמו אהבת ה' או נתינת צדקה.

יש מחלוקת אם מי שפטורה ממצווה יכולה לברך עליה. "פטורה" אומרת: לא חייבת בה. הרמב"ם אומר שנשים פטורות ממצוות שעושות בזמן מסוים, ולכן לא לברך. הרמ"א אומר שנשים יכולות לברך אם רוצות. לכן בקהילות שונות נוהגות שונה.