גזזת

גזזת (בלועזית: trichophyton; tinea capitis; mycosis) היא מחלת עור פטרייתית. הפטריות שגורמות לה נקראות דרמטופיטים (פטריות שגורמות לזיהומי עור). שני סוגי הדרמטופיטים העיקריים הם Microsporum ו‑Trichophyton.

התסמינים כוללים כתמים אדומים דמויי טבעת שגורמים לגירוד, פגיעה בזקיקי השיער וקרחות על הקרקפת. באזורים נגועים מופיעה לעיתים קשקשת. במקרים חמורים יש הפרשות ולעתים זיהומים משניים. המחלה יכולה להופיע גם על הגוף, בכפות הרגליים ובעיתים בציפורניים. גזזת מאוד מדבקת. ההדבקה עוברת במגע ישיר, באמצעות חפצים משותפים כמו מגבות או מסרקים, ואפילו במגע עם בעלי חיים נגועים.

גזזת היתה ידועה כבר בעת העתיקה ומוזכרת בכתבים וציורי קיר. רופאים בימי הביניים והעת החדשה הבחינו בסוגים שונים שלה. במחצית השנייה של המאה ה‑19 חוקרים כגון Remak, Gruby ו‑Schoenlein ביצעו חלוקה טקסונומית של זני הפטריות, חלוקה ששרדה ברובה עד המאה ה‑20.

עד תחילת המאה ה‑20 טיפלו בגזזת בעיקר בתלישת השיער באזור הנגוע. השתמשו גם בחומרים כמו עטרן, גופרית ולעתים בתכשירים רעילים כגון תליום‑אצטט. ילדים נגועים הופרדו מבתי הספר עד להחלמה. במקומות רבים הוקמו בתי ספר מיוחדים לחולים, ולעתים שהו שם חודשים ואף שנים.

בסוף המאה ה‑19 הוצעה שיטת טיפול חדשה: הקרנות רנטגן (קרניים רדיואקטיביות רפואיות). ב‑1904 פרסם ריימונד סאבורו פרוטוקול לשימוש ברנטגן לטיפול בגזזת. במהלך השנים פותחה טכניקה מחולקת לשדות הקרנה שנקבעה ב‑1909 ושימשה פרוטוקול מקובל.

הטיפול כלל הקרנת הקרקפת, מריחת משחה וכיסוי הראש, ותלישת שיער שנותר בין שדות ההקרנה. לרוב צמח שיער בריא אחרי כשישה שבועות, ואז הילד יכול היה לשוב למסגרתו. שיטות ההקרנה שימשו במבצעי הדברה המוניים באירופה ובמקומות אחרים. מבצעים אלה טיפלו בעשרות אלפי ילדים, בין היתר במזרח אירופה, ביוגוסלביה ובפורטוגל. בארצות הברית גם מיליוני ילדים קיבלו הקרנות מטעמים רפואיים שונים.

בשנות ה‑60 וה‑70 התבררו סיכונים ארוכי־טווח מהקרנות. ב‑1977 ה‑FDA אסר טיפול בקרינה באזור הראש והצוואר בילדים.

בשנת 1960 נכנסה לשימוש התרופה גריזופולבין (אנטי‑פטרייתית שניטלת דרך הפה). מאז טיפולים תרופתיים החליפו את ההקרנות כדרך העיקרית לריפוי. תרופות מקובלות נוספות הן טרבינפין, איטרקונזול ופלוקונזול. ארגונים בינלאומיים, כגון יוניצ"ף, סייעו במימון מעבר לטיפול תרופתי במקומות שונים.

בתחילת המאה ה‑20 היתה הגזזת נפוצה מאוד ביישוב היהודי בארץ ישראל. לדוגמה, במחלקת העור של "הדסה" דיווחו שכ‑40% מהילדים בבתי ספר בירושלים היו נגועים. מה־1925 ועד 1938 הונהגו מבצעים ברנטגן ב"הדסה" בראשות פרופ' אריה דוסטרובסקי ופרופ' אברהם דרוקמן. בתקופות אלו נשלחו אלפי ילדים להקרנות.

עם העליות בשנות ה‑40 וה‑50 חזרו מקרי גזזת, בעיקר בקרב עולים שנחלקו בצפיפות. ישראל ארגנה מבצעי ביעור; ילדים טופלו במכוני רנטגן ובבתי חולים ייעודיים, ובמקרים רבים באשכולות עליית עולים. יוניצ"ף סייע באספקת מכונות רנטגן ובהפעלת מבצעים בחו"ל ובישראל. במבצעים אלה טופלו עשרות אלפי ילדים, וחלק מההטיפול כלל העברת ילדים לקבוצות טיפול ללא ליווי הורים.

לאחר כמה עשורים נמצאו אצל חלק מן המוקרנים גידולים בראש ובבלוטת התריס, וכן תחלואה אחרת שקשורה לחשיפה לקרינה. קבוצות מחקר בארצות הברית ובישראל עקבו אחר מטופלים אלה. בישראל פרופ' ברוך מודן חקר אוכלוסייה של כ‑10,834 ילדים שנקרנו וגילה קשר בין הטיפול בבגזזת לבין עלייה בגידולים בראש ובצוואר. ממצאים אלה פורסמו ב‑1974. בעקבות ממצאים אלו והמחקרים הבינלאומיים הוגבר המודעות לסכנות, פורסמו הנחיות רשמיות ומאוחר יותר הוצעו גם מסלולי פיצוי לנפגעים.

גזזת היא מחלה בעור שגורמת לפעמים לקרחות על הקרקפת. היא נגרמת על‑ידי פטרייה (פטרייה = יצור קטן שיכול להדביק את העור).

התסמינים העיקריים הם כתמים אדומים על העור, גירוד ושיער שנושר. המחלה יכולה להיות על הראש, על הגוף, על כפות הרגליים ולעיתים על הציפורניים. היא מדבקת. ניתנת להדבקה במגע, במגבות משותפות או במסרק. גם חיות יכולות להעביר את המחלה.

גזזת היתה מוכרת כבר מזמן. בעבר טיפלו בה על‑ידי תלישת השיער ותרופות חזקות. אנשים חלו הרבה בערים צפופות במאות הקודמות.

בפעם הראשונה ניסו להסיר את השיער הנגוע. לפעמים נתנו תרופות רעילות אז, כי לא ידעו אחרת. ילדים חולים הופרדו מבית הספר עד שהבריאו.

במאה ה‑20 החלו לטפל גם בקרני רנטגן (רנטגן = קרני אור חזקים שרופאים משתמשים בהם). הקרינו את הראש כדי לעצור את המחלה. אחרי ההקרנות מרחו משחה וכיסו את הראש. לעיתים נאלצו לתלוש שיער שנשאר.

הקרנות עזרו ומילוני ילדים טופלו במבצעים בבתי ספר ובקהילות. לאחר שנים גילו שהקרנות פוגעות בבריאות. לכן הפסיקו להקרין ילדים והחלו להשתמש בתרופות טובות יותר.

בשנות ה‑60 הומצאה תרופה בשם גריזופולבין (תרופה נגד פטריות). התרופות האלו נלקחות דרך הפה ונרפאות את המחלה. ארגונים כמו יוניצ"ף עזרו לתת תרופות לילדים במדינות שונות.

בתחילת המאה ה‑20 גזזת היתה נפוצה בארץ. ב"הדסה" טיפלו באלפי ילדים בקרני רנטגן. אחרי העליות הגדולות ב‑40, 50 חזרו עוד מקרים. המדינה וארגונים בינלאומיים סייעו לטיפול והמון ילדים טופלו.

מאוחר יותר גילו שחלק מהאנשים שקיבלו קרינה חלו במחלות קשות שנים אחרי הטיפול. החוקרים בישראל ובחו"ל בדקו את הנושא. בעקבות זאת הפסיקו להשתמש בקרינה בילדים והחלו לפצות אנשים שנפגעו.