גת היא משטח דריכה ותסיסה במתקן חקלאי להפקת תירוש (מיץ ענבים) או יין. מקור השם בשורש "גתת" שפירושו לדרוך. יש אנשים שמבלבלים בין גת ל"בית בד", בית בד הוא המתקן להפקת שמן מזיתים.
הענבים הובאו מן הכרם והונחו על משטח הדריכה. את המיץ הוביל רשת תעלות או צינורות לבור איגום. בדריכה נהגו לעשות ברגליים יחפות, כדי לא לשבור את הגרעינים. היו מספר סוגי גתות: בסיסית (משטח ובור איגום), מורכבת (כוללת גם בור שיקוע), משוכללת (עם תאים מסביב), ובית גיתות דו־מפלסי שבו הדריכה עליון והתסיסה במפלס התחתון. נמצאו גם גתות תעשייתיות עם כמה בורות מחוברים.
ניסוי שנערך בספטמבר 1996 על ידי יהושע דריי עם כרמל מזרחי בחיפה בדק איפה נעשית התסיסה. הביאו כ־3 טון ענבים. בגת הראשונה השאירו את הענבים על המשטח ("גת פקוקה") ושם התקיימה התסיסה. בגת השנייה העבירו מהר לבור האיגום. התוצאות הראו הבדל גדול: בבור האיגום נוצר נוזל עכור וטעמו ירוד (כ־50 ליטר). בגת הפקוקה ייצרו כ־1,500 ליטר יין צלול, אדום ואיכותי. המסקנה הייתה שהתסיסה בגת עצמה עדיפה, כנראה כי היא מפזרת חום התסיסה. כאשר התסיסה מתבצעת במיכל עמוק, החום לא יוצא והמיץ עלול להתקלקל. היין מהניסוי בוקבק ונמצא ראוי לשתייה בטעימה שנערכה ב־2015.
בתקופות הרומיות והביזנטיות תעשיית הגתות בארץ הייתה מפותחת מאוד. בתקופה הביזנטית ייצרו הרבה יין לצרכים פולחניים, ומצאו אלפי גתות מרוצפות בפסיפסים עם מערכות ניקוז, תאי אחסון ובורות גדולים. לאחר הכיבוש הערבי הושבתה התעשייה כי האסלאם אוסרת שתיית יין, וחלק גדול מהגתות נהרס. בעת החדשה חודשה תעשיית היין, אך רוב פעולות הריסוק והאיגום נעשות במכונות. עדיין יש גתות מסורתיות בכפרים נוצריים-ערביים ובאתרי תיירות.
מקורות המשנה והתלמוד מתארים מבנים שונים של גתות, קטנות וציבוריות. כתבו שצפו את הגת בחומר אטום כמו זפת כדי למנוע דליפה. כדי למצות את המרב היו גתות שבהן גלגלו אחרי הדריכה אבני רחיים עגולות שנקראו "עגולים"; זאת רק אחרי שפינו את התירוש, כי האבנים ריסקו גם את הגרעינים ופגעו בטעם. התירוש סונן בעזרת בדים או מחצלות שונות, ונאגר בכלים וחביות בגדלים שונים. הכלי הגדול נקרא "חצב" ולעתים השתמשו גם במכלים קטנים יותר כגון "נאד" או "צרצור".
גת היא משטח גדול לדריכה של ענבים. דריכה פירושה ללכת על הענבים עם רגליים. כך מקבלים תירוש, מיץ הענבים.
הענבים נרוקנו על המשטח. המיץ זרם בתעלות לבור איגום. בדרך כלל דרכו יחפים כדי לא לשבור גרעינים. יש גת פשוטה עם משטח ובור. יש גת גדולה יותר עם כמה בריכות ותאים לאחסון.
ניסוי הראה שאם משאירים את הענבים לתסוס על המשטח, מקבלים יין נקי וטוב יותר. אם מעבירים מהר לבור עמוק, המיץ נעשה עכור וטעם ירוד. הסיבה היא שהחום מתאסף בתסיסה. על משטח פתוח החום מתפזר.
לפני שנים רבות היו בארץ הרבה גתות. בתקופה הביזנטית ייצרו שם הרבה יין. אחרי כיבוש מסוים רבות מהגתות נהרסו. היום יש שוב יין שמכינים במכונות, אבל אפשר לראות גתות ישנות בכפרים ובאתרי תיירות.
בספרי חז"ל כותבים איך היו אוטמים את הגת בזפת, חומר דביק, כדי שהמיץ לא יברח. את המיץ סיננו בבדים. לאחר מכן שמו אותו בחביות גדולות כמו "חצב". לפעמים גלגלו אבני רחיים כדי להוציא עוד מיץ, אך זה נעשה רק אחרי שפינו את התירוש, כדי לא להרוס את טעם היין.
תגובות גולשים