דגש קל

דגש קל הוא סימן ניקוד, נקודה במרכז האות, שמבדיל בין שתי דרכי הגייה של אותיות בג"ד כפ"ת.

בעברית המקראית האותיות האלה הוגו תמיד כסותמים, כלומר פוצצים או קשים. בתקופה מאוחרת יותר חל פילוג: חלק מההגאים נשמעו כסותמים (קשים), וחלקם כחוככים (רך או חיכוכי). חוכך זה הוא צליל דומה ל-v או ל-f במקום ל-b או ל-p. בשיטת הניקוד הטברנית הדגש הקל מסמן את ההגייה הסותמת. עם הדגש האות נשמעת כמו b,g,d,k,p,t; בלעדיו היא נשמעת חוככת כמו v, γ/ח, דמויית th או f.

בעברית המדוברת כיום נשמרה ההבדלה בעיקר בב', כ' ופ', שבהן הדגש נותן b/k/p והעדרו v/χ/f.

חוקרים מסכימים שבעברית הקדומה היו רק הסותמים (b,g,d,k,p,t). אחר כך הופיעו החוככים כתוצאה מתהליך חיכוך: עיצורים שהגיעו אחרי תנועה נחלשו והפכו לחוככים. יש מחלוקת על מתי זה קרה, חלק מהמומחים מצביעים על תקופת בית ראשון, אחרים על סופה של תקופת בית שני.
ראיות חלקיות לכך נמצאות בתעתיקים היווניים (התרגום השבעים): שם בג"ד מתועתקים תמיד כסותמים, וכפ"ת לעיתים כסותמים ולעיתים כחוככים. זה מעיד על שלב מעבר שבו החיכוך החל בחלק מהעיצורים.

בתקופות הביניים והמודרנית חלק מההבחנות אבדה. בעברית החדשה נשמרה ההגייה הכפולה של בכ"פ בלבד. המסורות התימניות שמרו את כל ההבדלים בהגייה.

מסורת מסוימת מזכירה שבע אותיות מיוחדות במקום שש. יש הערכה שהשפה היוונית השתמשה בקולות מנושפים לחלק מהאותיות, ולפעמים הרו (ר) הוגתה מנושפת בתחילת מילה או בהכפלה.

הדגש הקל הוא נקודה באמצע האות, זהה בצורתו לדגש החזק. הסימן ההפוך נקרא "רפה". בעברית המודרנית לא משתמשים בסימן הרפה, והתבחין בין הדגשים נקבע לפי הסביבה הפונולוגית. בדרך כלל דגש קל יופיע אחרי עיצור שסוגר הברה (שווא נח) או בתחילת מילה.

אותיות בג"ד כפ"ת נדגשות בדגש קל כשהן בתחילת מילה או אחרי שווא נח (מצב של "אפס תנועה"). במקרה של הלחמות מילים או ביטויים הקשורים חזק, הכלל משתנה ולעתים הדגש לא יופיע (למשל אֵיפֹה הוא תולדה של אֵי־פֹה, ולְפִיכָךְ מתולדה של לְפִי־כָךְ).

במקרא הכללים רחבים יותר: בג"ד כפ"ת רפות אחרי תנועה ודגושות אחרי שווא נח. יש גם חריגות למילים מסוימות ולמשקלים מסוימים (למשל שמות במשקל קַטְלוּת).

דגש קל הוא נקודה שמים במרכז אות. הנקודה מראה אם האות נשמעת קשה או רכה.

לפני הרבה זמן כל האותיות בג"ד כפ"ת הוגו קשה, כמו ב, ג, ד, כ, פ, ת. אחר כך חלק מהן החלו להישמע רכות. רכה (חוכך) היא צליל כמו v או f. קשה (קותם/סותם) הוא צליל כמו b או p. הנקודה אומרת מתי האות קשה.
בּ עם נקודה נשמעת b. ב בלי נקודה נשמעת v.
בימינו נשמר ההבדל בעיצורים ב, כ, פ בלבד.

הדגש הקל הוא נקודה שנראית כמו נקודה רגילה. לא תמיד יש נקודה הפוכה שנקראת רפה היום.

האות תהיה עם נקודה אם היא בתחילת המילה. האות תהיה עם נקודה גם אם היא באה אחרי "שווא נח". שווא נח הוא מצב שבו אין תנועה בין אותיות.
יש מילים וביטויים שחורגים מכלל זה, כי מילים יכולות להתחבר ולהשפיע זו על זו.

חלק מהדגשים וההגאים נשמרו רק במסורות ישנות, כמו ההגייה התימנית. בעבר היו יותר הבדלים, והם השתנו במשך הזמן.